אתמול עברתי ניסיון קשה. שוחחתי עם מישהו ששאל אותי משהו, ועניתי לו תשובה שנראתה לי הולמת. לאחר זמן מה ראיתי כי פניו זועפות, ובמשך כל היום לא דיבר אתי. הבוקר שאלתי אותו לפשר התנהגותו המוזרה. ותשובתו הממה אותי וגרמה לי לבדוק את מעשי ואת מילותי. הוא אמר לי: "אני לא רוצה לשמוע יותר שום דבר על האור. זה לא מתאים לי".
נזכרתי במשה רבנו, שכאשר בני ישראל מתלוננים בפניו, נאמר פעמים רבות בתורה "וישמע משה ויפול על פניו". פנים בקבלה מסמלים את העולם הזה, הקרוי מלכות, עולם המעשה. התגובה הראשונית שלו הייתה לבדוק את עצמו, מה הוא אמר, איך אמר, האם יש לו אחריות לתגובה שלהם. התורה לא מספרת לנו על המסקנות שהסיק משה מה"נפילה" שלו, אבל מדבריו אל הבורא אנו רואים מי היה משה וכיצד התנהג - הוא תמיד ביקש עליהם רחמים בפני הבורא שרצה להשמידם ולבנות שושלת חדשה מזרעו של משה.
למרות שהעם היה כל הזמן כפוי תודה, משה לא התייאש, הוא המשיך לאהוב אותם כמו שהם, לרצות רק בטובתם ולעשות שוב ושוב ניסיונות להביא אותם אל הארץ המובטחת.
הנטיה הראשונית שלי הייתה להאשים את אותו אדם שענה לי כך, ולחשוב שאיני יכולה עוד לחשוב כל רגע לפני שאני מדברת, האם אני מזכירה את המילה "אור" או לא, ושזו בעיה שלו. אבל אחר כך, תוך כדי בחינה ובדיקה, אמרתי לעצמי: מדוע לא? הרי הבעיה של משה הייתה בדיוק אותה בעיה. כאשר נאמר שהוא היה כבד פה, הכוונה הייתה בעצם שהוא היה ברמה רוחנית אחרת מאשר האנשים שדיבר אליהם, ולכן לא יכול היה ליצור עמם תקשורת. כאשר נפל על פניו, בעצם בדק כיצד הוא יכול לדבר עמם בשפתם, בגובה העיניים, כדי שיהיה להם מכנה משותף ויוכל לגעת בלבם.
חשבתי לעצמי: מדוע את כל כך יהירה, שאין את מוכנה לחשוב על המצב בו נמצא האדם הזה, ולנסות לדבר אליו בשפתו, כדי שתוכלי ליצור ביניכם מכנה משותף? האוירה הייתה טעונה ולא נעימה, וכרגיל בשעה לחוצה ולוחצת אני פונה אל סידור התפילה.