המערכת מתבוססת בקלונה

על-פי הנאמר בעיתונים, משה קצב ממש הפציר בסנגוריו לקיים את השימוע בפני היועץ המשפטי לממשלה למרות שאלה סברו שאין בכך טעם. הנשיא היוצא רצה להראות בכך שהוא מכבד את רשויות אכיפת החוק על אף שגם הוא, כנראה, לא האמין שחפותו יכולה לצאת לאור כבר בשלב זה. חיים רמון, לעומת זאת, ויתר על הליכי השימוע, בדיוק מן הסיבות האלה. לא היה לו אמון במערכת שהוא היה מופקד עליה בתוקף תפקידו כשר המשפטים. לחיים רמון היו עוד סיבות שלא ליתן אמון באלה שמופקדים על שלטון החוק במדינת ישראל. הוא זכר כיצד נהגה המשטרה עם הצעירה שלא בדיוק רצתה להתלונן נגדו. אותו הדבר קרה גם למשה קצב. חוקרי משטרה מוטים. חקירות לא הגונות. הדלפות פרועות. ניצול של התאווה של הציבור הרחב לראות את בכיריו מתגלגלים ברפש בראש חוצות. בשני המקרים סיימה המשטרה את כאילו-חקירותיה - ואני בכוונה משתמש בביטוי השגור "כאילו", כדי להראות שלא נעשה באמת מאמץ לחשוף את כל האמת - עם המלצה להגיש כתב אישום. חיים רמון, לרוע מזלו, כאמור, לא ניסה אפילו לנסות ולהוכיח ליועץ המשפטי לממשלה שלא היו דברים בגו, מה שפרקליטיו של משה קצב כן ניסו לעשות, אבל בסך-הכול המערכת כולה מתבוססת היום בקלונה. אף אחד לא באמת חושב שמותר להטריד או לעשות מעשים מגונים בגופה של אישה ללא הסכמתה, או אף גרוע מזה. אבל כולם רוצים לדעת שיש לנו משטרה אמינה, ושרשויות התביעה עושות את מלאכתן כהלכה, ושאינן הולכות שבי אחרי נהמות ההמון. אחרי הכול, איננו יושבים בקולוסיאום של רומא, לפני אלפיים שנה, שם היה לגלדיאטורים סיכוי לצאת ללא פגע בערך כמו שיש לגבר הממוצע בימינו אלה להוכיח לבית המשפט שנרקמה נגדו עלילה בידי המתלוננת. שלי יחימוביץ וזהבה גלאון, כמו המתלוננות נגד משה קצב, רוצות היו שהפרשה תתגלגל לאולם בית המשפט. בעולם נורמאלי, יכול להיות שהיה צדק מסוים בדרישה זאת, אבל לא במדינת ישראל. הסיכוי של הגבר להוכיח את חפותו כמעט ולא קיים. תשאלו את בעלה של שרי אריסון. תשאלו את חיים רמון. תשאלו את יצחק מרדכי. כאשר מלאכת איסוף הראיות נמסרת לשוטרים שחושבים רק על קידומם האישי, או על איך ששמם יופיע בעיתון, איזה סיכוי כבר יש למי שטוען שלא היו דברים מעולם. גם על השופטים לא הייתי מציע לגברים לסמוך יותר מדי. הסטטיסטיקה מראה ששיעור הזיכויים בבתי המשפט במקומותינו שואף לאפס. בהשוואה למדינות המערב, הוא הכי נמוך. בקיצור, נכון נהג משה קצב. סיכוייו לצאת זכאי במשפט פרונטאלי, אין בכלל מה לדבר עליהם. שלושה שופטים בבית המשפט בירושלים, חלקם יוצאי פרקליטות המדינה, ואחרים מבוגרי המשטרה ומערכות אחרות, לא היו משאירים לו כל סיכוי. אם מוסיפים לכך את ההסתה המתמשכת באמצעי התקשורת, את חצאי האמיתות שהיו מודלפים מבית המשפט, שהדיון בו היה מתקיים כאילו-בדלתיים-סגורות, אז אפילו להתחיל במהלך הזה אסור היה לו. שלי יחימוביץ כבר "האמינה" למתלוננת מבית הנשיא. היא שמעה את "עדותה" לפני מספר חודשים. גם לזהבה גלאון אין בכלל ספק בדבר אשמתו של הנשיא היוצא. אם מוסיפים לשתי אלה את רוחמה אברהם, מי שהייתה עד לפני זמן יו"ר ועדת הכנסת, צדקת גמורה בזכות עצמה, אז באמת צריך להוריד את הכובע בפני מני מזוז. הוא ידע בדיוק איזו חזית תקום נגדו - ובכל זאת הוא בחר במהלך של פשרה, כמו שנהגה בזמנו דורית ביניש, כשכיהנה כפרקליטת המדינה, בשעה שהיא התפשרה עם דיין בבית הדין הרבני שהטריד מינית נשים שבאו בפניו. דורית ביניש סברה אז שטובה ציפור אחת ביד משלוש על העץ. רק דבר אחד נשאר סתום בעיני: כיצד לא ראו הפרקליטים החשובים בפרקליטות המדינה את מה שהראו להם סניגוריו של הנשיא במהלך השימוע. כלום ייתכן שיכולתו האינטלקטואלית של מני מזוז נופלת מזו של עורכי הדין הפרטיים. ואולי באמת אפשר להבין עכשיו יותר טוב את התעקשותו של שר המשפטים להרבות במינויים מן 'השוק הפרטי' לבית המשפט העליון.