פרשת קצב הסעירה ומסעירה את הציבור ודעת הקהל במדינה. למן תחילתה ועד היום, עברה הפרשה שלבים שונים בהם נגרמה תדהמה לציבור.
ראשיתה, בנשיא שמתלונן על סחיטה, והופך חיש מהר לחשוד בעבירות מין קשות וסדרתיות. אחר כך, יוצא היועץ המשפטי לציבור, ואומר בכלי התקשורת כי מדובר בעבירות חמורות לכאורה וכי הוא מאמין למתלוננות. לא יכול להיות לדעת היועץ המשפטי, כי מדובר בקונספירציה וכי כל המתלוננות עשו יד אחת, מכוונת, נגד נשיא המדינה. עוד, אנו למדים מן היועץ המשפטי לממשלה, כי בכוונתו להגיש כתב אישום חמור נגד נשיא המדינה בעבירות מין ובהן אונס.
הארץ רעשה, הציבור נדהם ואזי יצא אלינו במונולוג "נסער" ובוטה נשיא המדינה וסנט במערכת המשפטית, בתקשורת ובמי לא. "זעקת הקוזק הנגזל" ממש. עיתונאי "חוצפן" בשם גדי סוקניק, העז לנסות ולמלא את תפקידו ולשאול את הנשיא, שאלה, ובמקום תשובה, זכה לאלימות מילולית, שאין לה אח ורע בדמוקרטיה.
בתווך, המתלוננות והעדות, כל אחת עם עולמה כל אחת וסיפורה האישי. הציבור מוקיע את הנשיא, אחד מפרקליטיו, פרופ' דוד ליבאי, מבכירי עורכי הדין בישראל, מתפטר מן הייצוג. הארץ רועשת, ועדת הכנסת, מאשרת לנשיא, נבצרות בהליך תמוה, בלשון המעטה. שימוע מתוקשר, ולבסוף...... הסדר טיעון ולפיו, אין אישום באונס.
הטיעון המרכזי שהשמיעה התביעה, בראשות מר מני מזוז, לצידוק שבהסדר הטיעון הוא, כי הראיות שבתיק, עלולות שלא להספיק כדי להרשיע את משה קצב, באונס.
יש לזכור, כי על-מנת להרשיע נאשם בעבירות פליליות, חייב בית המשפט להשתכנע מעבר לכל ספק, כי הנאשם ביצע את העבירות המיוחסות לו.
הואיל ואיני מצוי בחומר הראיות, שהיה בפני היועץ המשפטי ואנשי הפרקליטות, כשהכריעו בדבר הסדר טיעון עם משה קצב, איני יכול לקבוע כי מדובר בהחלטה שגויה ואיני יכול גם לקבוע, כי מדובר בהחלטה נכונה. עם זאת, ייצרה הפרשה המורכבת והמוזרה הזו, תחושות קשות, בקרב הציבור, סימני שאלה וסימני קריאה.
אחד מסימני השאלה הבולטים הוא, האם השתנה חומר הראיות שבפני היועץ וצוות הפרקליטות, בין הנטייה, להגיש כתב אישום נגד משה קצב, בעבירות של אונס ועבירות מין נוספות, לבין ההחלטה לחתום עימו על הסדר טיעון כפי שנחתם?
האם, א' לא דייקה בעדותה במשטרה עד כדי הטלת ספק במהימנותה? אם כך הוא, האם לא היה הדבר ידוע לצוות התביעה בעת שהתכוון, להגיש כתב אישום כה חמור נגד נשיא המדינה?
מדוע מתקבל הרושם, כי היועץ שנראה בטוח בעצמו, בעת שהופיע בתקשורת, לאחר שהיה בכוונתו להגיש כתב אישום בעבירת אינוס, נראה כמי שלא ממש חש גאווה, בעת שהבהיר את הסדר הטיעון והמניעים לחתימתו? זאת, כשלכל אורך הדרך, טוען היועץ המשפטי, גם לאחר שנחתם הסדר הטיעון, כי יש לו אמון במתלוננות וכי משה קצב, הוא עבריין מין סדרתי.
היבט נוסף, שמעורר סימן שאלה. כיצד זה הפרקליטות שבלא מעט מקרים, בהם קיים ספק ביחס לסיכויי ההרשעה, גם במקרה של אישי ציבור, מחליטה להגיש כתב אישום ומנמקת זו בכך שעל בית המשפט להכריע בדבר, מעדיפה הפעם, לחתום על הסדר טיעון?
זאת, כשבחלק מן המקרים דלעיל, אכן מזוכה לבסוף הנאשם. די אם נזכיר את כתב האישום שהוגש נגד שר המשפטים לשעבר הפרופסור יעקב נאמן, שהואשם בזיוף תצהיר שהוגש לבג"צ, וזוכה.
סימן שאלה נוסף, גדול לא פחות, הוא באשר למשה קצב עצמו. מה מניע אדם ועוד כזה שהיה האזרח מס' אחד בישראל, לחתום על מסמך ולפיו הוא מודה כי ביצע עבירת מין, חמורה, של מעשה מגונה, והטריד מינית נשים? האם רק הרצון "להגן על משפחתו" מפני הליך משפטי שייקח שנתיים? ואם היה מדובר בהליך מואץ בן מספר חודשים, מה אז?
הנכונות של אדם להודות בעבירות חמורות, אף היא מעוררת תמיהה. האם יודע משה קצב, עובדות שאנו כציבור, או שמא גם בני משפחתו, איננו חשופים להן? הרי, אין מדובר באדם שכדי להימנע מאישום באונס, מודה בעבירת תנועה.
איני מבין בילודה של הרים, בעכברים ובפילים. עם זאת, ברור לי כי סימני השאלה דנן משאירים אותנו כציבור, לא ממש בטוחים, אם צוות התביעה במדינת ישראל, שאנו רוצים לשים בו את מבטחנו, עשה צעד נכון, אם לאו.
כאמור, לא רק סימני שאלה יש בפרשה עגומה זו, כי אם גם סימני קריאה. היה והסדר הטיעון אכן ימוצה, משה קצב יודה כי הוא עבריין מין!
בחותמו על הסדר הטיעון מתברר וזאת, מעבר לכל ספק, כי משה קצב הוא שקרן! הוא שיקר כשאמר כי לא דבק בו רבב ולא ביצע כל עבירה וכעת הוא מוכן להודות בביצוע כמה עבירות ולחילופין, הוא משקר ומתכוון לשקר לבית המשפט, בכך שהוא מודה בעבירות שלא ביצע. כך או כך, משה קצב הוא שקרן!
בין אם יקבל בית המשפט את הסדר הטיעון ובין אם יחמיר בעונשו של משה קצב, הרי שמרגע שחתם על הסדר הטיעון משה קצב, יסתובב בקרבנו כשאות קלון על מצחו!
הפרשה הזו הולידה נדבכים נוספים, חשובים לא פחות ואולי אף יותר, ממה שנדון לעיל. הפרשה חידדה אצל הציבור את המודעות והאמפטיה לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית!
הפרשה והסדר הטיעון, על סימני השאלה וסימני הקריאה שנובעים ממנו, עורר מחדש את דעת הקהל בישראל. 20,000 אזרחים שטרחו, בהתראה קצרה וכמעט ללא פרסום, להגיע, מכל הארץ, בערב חם ולח לכיכר רבין כדי למחות, מעוררים תקווה!
פרשת קצב והסדר הטיעון, יביאו יותר אנשים ובהם, כותב שורות אלה, לפעול למען נפגעי תקיפה מינית!
בעניין זה, בימים אלה, יזם כותב שורות אלה, הכנת הצעת חוק, שתוכן יחד עם אחת מנושאות דגל זכויות הפרט והשוויון החברתי, ח"כ שלי יחימוביץ' ולפיה, יוכלו נפגעי תקיפה מינית לתבוע, מתוקפיהן, בהליך אזרחי, פיצויים בגובה מסויים, ללא צורך בהוכחת נזק. בכך, יפתח פתח בפני הקורבנות להיפרע ולו חלקית מתוקפיהם, מבלי שיזקקו לעמוד בבית המשפט ולהתייסר פעם נוספת, בעת שיתבקשו להוכיח את נזקיהם.
כאמור, איני מצוי בחומר הראיות ואיני יכול וצריך, לקבוע אם נכון הסדר הטיעון, אם לאו. זאת, על אף התחושות הקשות שהוא מעורר בי, כאדם, כאזרח מעורב, כאב לילדים וכמשפטן. יחד עם זאת, לצד סימני השאלה וסימני הקריאה שמותיר בנו הסדר הטיעון, אני מעדיף, למצוא את התקווה שבעקבותיו, תקווה, באשר לציבור הישראלי, שיחזור ויהיה קשוב, לפגיעות בחלק ממנו יחזור ויהיה מעורב ואכפתי.
