פרשת קצב: "הנשים הנוקמות"

הסדר הטיעון שחתם היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, בפרשת הנשיא לשעבר, משה קצב, הסעיר מדינה שלמה. רבבות יצאו לרחובות, מפגינים הניפו שלטי מחאה, המתלוננות כבר פנו לבג"צ. עכשיו - יש מי שמעלה הילוך ולוקח את המחאה "שלב אחד קדימה". ממידע שהגיע לידינו עולה כי לאחרונה, ו"בעקבות ההתפתחויות המשפטיות בפרשת קצב", הוקם ארגון מחתרתי בשם R-T-MISS"", ארגון המאיים "להגן על נשות ישראל בכוחות עצמו". בארגון חברות נשים משכילות, חלקן נפגעות תקיפה מינית בעצמן, והוא כולל עד כה, כמה עשרות פעילות. בראיון מיוחד שהעניקה ל-Nfc "נציגת המאבק של הארגון", היא מספרת על הרציונאל שעומד מאחורי פעילותן. היא מסרבת לחשוף את עצמה בפומבי, ומדגישה כי כך גם יעשו כל הפעילות האחרות. "המאבק שלנו הוא מאבק סמוי מן העין", היא מספרת. "שם הארגון, 'ארטמיס', הוא שמה של אלת המלחמה במיתולוגיה היוונית. גם אנחנו, עכשיו, מכריזות מלחמה". לטענתה, מאוחרי הטיעונים - ניצב קו פילוסופי הדוק, אך גם ראייה חברתית סדורה. "החובה שלי לציית לחוק מבוססת על אמנה חברתית שבה כל הפרטים מתחייבים לציית לחוק. מדוע מצפים מחצי אחד של האוכלוסיה לציית לחוק כשהחצי השני, החזק יותר, עושה בנו כרצונו? "מדינה" אינה יציר הטבע, היא תוצר מלאכותי בו הפרטים מוסרים לריבון, מרצונם, את הכוח להגן על גופם ורכושם, בכדי שזה ישמור עליהם, כך נולד הרעיון של סדר ציבורי או שלום הציבור. בפועל, ההסכם הופר על-ידי הריבון". בעודה ממשיכה לצטט מדברי הפילוסוף תומס הובס, היא ממשיכה ואומרת: "האדם שנולד בן-חורין, עושה "חוזה" עם הריבון, לפיו הוא ימסור חלק מחירויותיו ויוותר עליהן בתמורה להגנה על ענייניו". אנו סוברות, היא אומרת בשם חברותיה, כי נתנו לכם ולמדינה מספיק זמן להוכיח שאתם באמת מגינים עלינו. אבל זה לא קורה. "לכן", היא קובעת, "הקמנו את "ארטמיס"- ומהיום אנו לוקחות את החוק חזרה לידינו, בכל המשתמע מכך".

עושקים אותנו, מפלים אותנו

האיום החברתי הוא אכן מפורש. קולה מיטיב להעביר את המסר. אך יחד עם זאת, יש להדגיש: המילה "אלימות" אינה מוזכרת, ולו פעם אחת. גם לא המילה "נקמה". מנגד, היא מסרבת להסביר למה כוונתה באומרה כי "יקחו את החוק לידיים". אנו טוענות, היא ממשיכה בשלה, "שמצבנו, הנשים, בעידן המודרני, אינו באמת יותר טוב ממה שהיה לפני כמה מאות שנים... באמת חשבתם שתסתמו לנו את הפה על-ידי מתן זכות בחירה ועוד כמה פירורים?". "עדיין רוצחים אותנו על-רקע כבוד המשפחה, טובחים בנו בתוך ביתנו, אונסים אותנו בכל הזדמנות, מסממים אותנו במסיבות כדי לנטרל את כוח רצוננו, מבצעים בנו גילוי עריות כילדות, עושקים אותנו ומפלים אותנו כשאנו מנסות למצוא עבודה, חוסמים את דרכינו לקידום, ורומסים את יכולותינו ברגל גברית גסה. מטרידים אותנו מינית בעבודה, מבצעים בנו מעשים מגונים ואנו נאלצות לשתוק כדי שלא נפוטר. בכל זאת מפטרים אותנו ראשונות בכל הזדמנות, מפטרים בגלל הריון, לאחר ההריון, לפני ההריון הבא". עכשיו היא לוקחת אוויר. פרשת קצב, היא מספרת, הסעירה אותה באופן בלתי רגיל. אנו, מצידנו, מנסים לדעת האם היא בעצמה נפגעה מתקיפה מינית בעברה, האם לה אישית ישנם משקעי עבר, אך היא מסרבת להוסיף פרטים. "אני יכולה לומר לך", היא אומרת בקול ברור, "שבין הפעילות יש לא אחת שנפגעה מהטרדות מיניות מצד אנשי ציבור בולטים בישראל. נכון לעכשיו, אין לי כל רצון להיכנס לחלק הזה של הסיפור".

רודפים אותנו, הנשים

לחלק מהפעילות יש ניסיון מר עם רשויות אכיפת החוק. "כשאנו כבר מעיזות להתלונן במשטרה, אנו נתקלות בשוטרים עייפים שממש לא מאמינים לנו, ואם הם כבר מאמינים - אז ידיהם כבולות על-ידי פרקליטים פקידונים קטני רוח כמו מזוז, ואם גם בטעות כבר צלחנו משוכה זו והגענו זבות דם, זוחלות, אל מרגלות כס השופט, שם כבר ממתין לנו הרשע התורן שיפטור את האנס/מטריד/פוגע/מתעלל - בצידוקים ותירוצים או באיזו עסקת טיעון מרגיזה". לדבריה, בכל מקרה אנו נשארות ללא מגן, "ללא כוחות נפש ולא רק תומתנו חוללה". כל אמנותנו בסדר החברתי, היא מרימה את קולה, "מתמוטט ואיננו עוד". מסיבת העיתונאים של מזוז הייתה רגע מכריע בפעילות הארגונית הטרייה. "כששמענו את מזוז במסיבת העיתונאים האומללה שלו, אז נפל דבר בישראל. אתם לא רוצים להגן עלינו? - אין בעיה. אנחנו מודיעות לכם, שאנחנו נגן מעכשיו על עצמו. אנו מודיעות לכם שהמנדט שלכם נגמר". במעין משל היסטורי, וניסיון להצדיק את דרכי הפעילותן, אומרת אחת החברות: "אנו נפעל מעתה כמו שפעל האצ"ל נגד המנדט הבריטי. אז - זה היה לגיטימי? אז גם עכשיו אנחנו נראה לכם, מה האלטרנטיבה. וכל המוסיף, גורע". ושוב. קשה לדעת למה מתכוונות הפעילות כשהן אומרות "אנחנו נראה לכם". אכן, יש להודות באמת. ההתארגנות החדשה תמוה בחלקה, אך מן הצד השני עולים קולות של רצינות. לדבריהן, "אנחנו ננקוט בכל האמצעים הנדרשים, ונבנה לנו חוק ורשות אכיפה משלנו - על טהרת הנשים. המבנה הארגוני שלנו ישאר כמו בארגונים מחתרתיים - רחוק מעין והפעילות תבנה כמו תאים מבודדים בארגוני שחרור לאומי".

ראוי להבהיר: אין לנו כל יכולת להכריע ולקבוע עד כמה הנשים הללו רציניות בכוונותיהן, עד היכן ירחיקו לכת, ואם בכלל. נכון, קשה להבין למה הן מתכוונות בהתבטאויותיהן, ובעיקר לאור סירובן להרחיב את הדיבור בנושא. לחלקנו, דבריהן עלולים להצטייר כ"הזויים". זה מובן בהחלט. אלא שבחרנו להביא את הכתוב, לא רק כדי לספר את סיפורן, אלא בעיקר כדי להצביע על מגמה: ירידה תלולה באמינות הציבור במערכת האכיפה בישראל. דברי הפעילות, צעירות ומבוגרות כאחת, מבטאות תחושת חוסר אונים אל מול המערכת הביורוקרטית. תחושת אכזבה של ממש. הפגנת הענק בכיכר רבין הוכיחה, שוב, כי החברה הישראלית אינה עוד אדישה, כבר לא שותקת. עומק השבר שהביאה פרשת משה קצב, ייתן את אותותיו עוד בעתיד. קולן של הנשים הללו - הוא רק דוגמה אחת.