את הסיפור הזה לא הייתי מפרסם לעולם אלמלא הביקורת המוטחת בימים אלה על הנשים האומללות, קורבנותיו של מי שהיה לבושתנו נשיא המדינה, על כך ששתקו כל השנים ולפתע התעוררו.
לפני כעשר שנים הועסקתי במוסד ציבורי ידוע. התיידדתי עם מנהלת לשכתו של אחד מבכירי המוסד שנקרא לה רחל. באחד הימים רחל נכנסה למשרדי, נסערת וסמוקה, סגרה את הדלת אחריה ופרצה בבכי מר: "הבוס שלי משגע אותי, אני לא יכולה יותר, עד עכשיו שתקתי, אבל היום הוא נדבק אלי בכל הכוח והצמיד את הגוף הדוחה שלו אל החזה שלי, ניסה לנשק אותי על השפתיים. יש לו המון כוח, בקושי הצלחתי להדוף אותו, די אני מתמוטטת!!" המילים נעתקו מפי, קשה היה להאמין שהאיש הזה שכולם במוסד העריצו וכיבדו, מסוגל למעשים שכאלה.
ואז, בוכייה ורוטטת גוללה פרשה ארוכה של הטרדות מיניות הנמשכת מספר חודשים. האיש, הידוע במוסד כחובב שירה וספרות, התחיל להציק לה בהטמנת פתקים במגירתה ועליהם פסוקים משיר השירים. רחל שלפה מתיקה צרור פתקים וביניהם בכתב ידו, המוכר לי היטב, בין היתר: "הנך יפה רעייתי (הלוואי) הנך יפה עינייך יונים" ועוד כהנה וכהנה.
למרות תחינותיה שיניח לנפשה, הטרדותיו הלכו וגברו כשהוא מנסה בכל הזדמנות, להתחכך בה כאילו באקראי. היא המשיכה בעיניים דומעות: "אמרתי לו, הרי שנינו נשואים והורים לילדים, אתה גם סב לנכדים, בעל תפקיד בכיר במוסד וכולם מכבדים אותך, אתה לא מתבייש? והוא השיב כי הוא חולם עלי בלילות ומחכה בכיליון עיניים לבוקר כדי שניפגש".
כך המשיכה רחל שעה ארוכה לשפוך את מרי לבה כשמדי פעם היא פורצת בבכי. בתירוץ כלשהו דחיתי את הפגישה שאליה הייתי מוזמן, כדי לאפשר לה להמשיך ולפרוק את מרירתה. לאחר שנרגעה שאלתי: "מדוע אינך מתלוננת עליו בפני ראש המוסד, מדוע אינך מספרת לבעלך?" רחל החווירה ואחוזת צמרמורת כששיניה נוקשות: "חס וחלילה אף אחד לא יאמין לי, הוא אחד האנשים החזקים ביותר במוסד, הוא יתנקם בי, אם אספר לבעלי הוא עלול להאשים אותי, ידרוש ממני להתלונן במשטרה ולהתפטר מיד, ומי כמוך יודע כמה יקרה לי העבודה. ואם הסיפור שלי יתפרסם, אף אחד לא ירצה לקבל אותי יותר לעבודה".
ניסיתי שוב ושוב לשכנעה בכל דרך אפשרית לחשוף את סיפורה ולו לראש המוסד ולבעלה, אולם רועדת מפחד השביעה אותי שלא אגלה לאיש את סיפורה. רק לאחר שנשבעתי שוב ושוב נרגעה ויצאה מן המשרד. למזכירתי, ששאלה מדוע יצאה בעיניים דומעות מחדרי, השבתי שבתה הבכורה עושה לה צרות צרורות, מסרבת ללמוד, מסתגרת בבית ומתנתקת מכל חברותיה.
מאז, בכל הזדמנות, בעיקר כשהבוס שלה לא היה בארץ, היתה נכנסת למשרדי וממשיכה לספר על הטרדותיו. כשהצעתי לה לפנות לראש הוועד ולבקש מימנו שיסייע לה לעבור למחלקה אחרת, היא גילתה שאכן כך עשתה, אולם כאשר נודע הדבר לבוס שלה, הוא הזהירה שאם יתבקש להמליץ עליה, הוא ישמיץ אותה כך שאיש במוסד לא ירצה בה.
האמת, הייתי אובד עצות, רציתי לסייע לה בכל לבי, ואולי אפילו לשגר מכתב אנונימי למנכ"ל, או ליו"ר הוועד, אולם חששתי כי רחל עלולה להזיק לעצמה אם ייחשף סיפורה. התייעצתי עם אשתי, אך גם היא הזהירה שמא אני עלול חלילה להזיק לה.
למזלי, הוצעה לי משרה מפתה בארגון אחר, עזבתי את המוסד, נפרדתי מרחל ובקשתי בפעם האלף שתתגבר על פחדיה ותעשה את כל הדרוש כדי להיחלץ סוף סוף מן הבוס המגעיל שלה, אולם ללא הועיל.
שקעתי עד צוואר במקום העבודה החדש ושכחתי מכל הסיפור. עד שלפני מספר שנים, כשהתפוצצה פרשת יצחק מרדכי, רחל התקשרה אלי טלפונית, סיפרה שפרשה ממקום העבודה, והחליטה להתלונן במשטרה על הבוס שלה לשעבר, והאם אני מוכן להעיד לטובתה, ולספר על מצוקותיה כפי ששמעתי מימנה בזמנו. האמת, ממש שמחתי להיענות לבקשתה בתקווה שסוף גנב לתלייה. למחרת התקשר אלי עורך דינה, בקש לוודא האם אני מוכן להעיד לטובתה, וביקש לשמוע ממני את עיקרי הדברים.
חלפו מספר חודשים ואיש לא התקשר אלי בעניין התלונה, עד שערב אחד התקשרה אלי רחל וסיפרה בקול בוכים כי עורך הדין שלה נפטר מהתקף לב, והיא תנסה לשכור עורך דין אחר.
מאז ועד היום לא שמעתי דבר מרחל, אולם סיפורן המצמרר של קורבנותיו של משה קצב, כפי שהתפרסמו בפרטי פרטים בעיתונות, הזכירו לי אותה המתייסרת, מתייפחת, ומפוחדת הדבקה בתירוציה, אותם לא הבנתי אז אך המובנים לי היטב בימים אלה, כשאני נחשף למעלליו של נשיאנו לשעבר.
