פרשיות "מטות - מסעי" שבסוף שבוע זה ייקראו בציבור, בעזר ה', כ"פרשיות מחוברות" על-פי מנהגם של אחינו האשכנזים, הספרדים וחלק מבני עדת יהודי תימן המכונים "שאמי", כוללות שמונה מצוות ועיקרן: ענייני "דיבור והפרת נדרים", כמו גם, עינייני "ערי המקלט ודיני הרוצח" [ובניגוד למנהגם של חלק מבני עדת תימן המכונים "בלדי" אשר קראו את פרשיות "חוקת - בלק" כפרשיות מחוברות, ודו"ק].
אולם, 112 פסוקי "פרשת מטות" [=קי"ב פסוקים, וסימנך: "בקי"] ו-132 פסוקי "פרשת מסעי" [=קל"ב פסוקים, וסימנך: "מחלה חולה"] כוללים מיגוון רחב היקף ביותר של נושאים, כמו למשל: מלחמתם של עם ישראל במדיינים, היציאה לקרב וחלוקת השלל, בקשתם של בני ראובן, גד וחצי שבט מנשה, תוכחתו של משה לבקשתם והתנאים שהציב להם משה, ערי הלוויים שיינתנו להם מנחלתם של שאר השבטים, גבולות הארץ, סיום פרשת "בנות צלופחד הצדקניות, החכמניות והדרשניות" [כפי שחז"ל כינו אותן] ועוד.
לצערנו, מחמת "קוצר הזמן והיריעה" לא נוכל להרחיב ולפרט. אבל, מאמרנו ידון באחת מן השאלות שנשאלה ע"י פרשני המקרא, והיא: "מדוע התורה מונה מספר רב של "מסעות עם ישראל במדבר" [42 מסעות!]? מהי המשמעות של ציון ופירוט השמות של המקומות שבהם "נסעו" בני ישראל מיציאתם ממצרים ועד לכניסתם לארץ"? ולעניות דעתי, עיקר השאלה, היא: האם ניתן ללמוד מ"עובדות יבשות" אלה מוסר ולקח חינוכי, ערכי, אמונתי גם לימינו אנו?!
וגם אמנה, רש"י, גדול פרשני התורה, בפרשנותו לפסוק הראשון של "פרשת מסעי", בשמו של ר' משה הדרשן, שואל ומשיב כהאי לישנא: "ולמה נכתבו המסעות הללו? - להודיע (את) חסדיו של מקום...". עפ"י דברי רש"י, ציון ופירוט המסעות בא ללמדנו את גודל חסדיו של הקב"ה לעם ישראל, שאפילו שנגזר עליהם לנוע ולשהות במדבר 40 שנה, הקב"ה לא הניעם "וטרטרם" כל השנים הללו. אלא - אדרבא, התחשב בעם ישראל וצמצם את מסעם הקשה והבלתי נוח למספר שנים מועטות, כדבריו: "... נמצא שכל שמונה ושלשים שנה, לא נסעו, אלא - עשרים מסעות".
הרמב"ם בספרו "מורה נבוכים" [דבריו הובאו בדברי הרמב"ן על אתר] הולך בעקבות ר' משה הדרשן ומדגיש שציון ופירוט המסעות בא ללמדנו את גודל חסדיו של הקב"ה לעם ישראל. אולם, מהיבט אחר, והוא: שאף על-פי שהמדבר מייצג מקום של צייה, יובש, חוסר חיות וחוסר מים, בכל זאת הקב"ה סיפק את צרכי עם ישראל "בכל מכל כל".
לעומתם, ה"ספורנו" רואה את החסד בכוון ההפוך, דהיינו: ציון ופירוט המסעות בא ללמדנו את חסדם, זכותם ושבחם של עם ישראל כלפי הקב"ה. שאף על-פי שנגזר עליהם לחיות ולשהות במדבר 40 שנה, הם הולכים אחר הקב"ה ב"ארץ צייה וצלמוות", בארץ של יובש ושממון, וזאת, מבלי להרהר [ובוודאי, מבלי לערער] אחרי גזרתו והחלטתו האלוהית. כדבריו: "רצה האל יתברך שייכתבו כל המסעות של בני ישראל, כדי להודיע זכותם בלכתם אחריו במדבר בארץ לא זרועה, באופן שיהיו ראויים להיכנס לארץ".
ונראה לנו להוסיף ולומר: שציון ופירוט המסעות בא ללמדנו שכאשר עם ישראל, לקראת "סוף המסע" שלהם במדבר, ממש בכניסתם ל"ארץ המובטחת", הסתכלו אחורה בכל ה"תחנות" שהם עברו במדבר, הם גילו את העובדה הבאה: שכמו שהיו, לצערם הגדול, "תחנות חולש" במסעותיהם [חטא המרגלים, חטא עגל הזהב, חטא המתאוננים וכו'], היו גם "תחנות חוזק", תחנות של אור גדול [בניית המשכן, מעמד הר סיני, קריעת ים סוף וכו'].
עניין זה, אין כל ספק, בא ללמד את האדם, בכל זמן ובכל אתר ואתר, שכאשר הוא מגיע ל"סוף הדרך במסעו" [תרתי משמע] או: לחילופין, כאשר האדם פותח במסע חיים שונה ממה שחווה וחי עד עכשיו, יביט אחורה "ולא בזעם" ויבדוק את "התחנות" שעבר בחייו. ברגע שכזה, ניתנת לאדם הפריבילגיה לעשות "חשבון נפש נוקב" עם עצמו, כמו גם, עם סביבתו. או אז האדם יגלה אלו "תחנות" מחייו היו "תחנות שליליות", "תחנות חולש" ואלו "תחנות" מחייו היו "תחנות חיוביות", "תחנות חוזק".
במקום שהאדם "חנה" וביצע דברים אשר לא ייעשו, ב"מסלולו ובמסעו החדש" - יתקן, ישפץ ויצ'פר זאת. ואילו במקום שהאדם "חנה" וביצע דברים על הצד הטוב ביותר, הוא ימשיך לחזק ולהתחזק, יתמיד בדרך הזו ובוודאי ינחיל זאת לבניו, בנוותיו וצאצאיו אחריו.
וב"שולי האדרת", הרשוני להוסיף רעיון קצר, אך מהותי גם לחיינו ובחיינו, כדלקמן: בתחילת פרשת מסעי [בפסוק השני] התורה קושרת בין "המוצאות" ובין "המסעות", כשהיא מקדימה את "המוצאות". מה רצתה התורה ללמדנו? - ש"מסעו" של האדם יש לו זיקה ישירה ל"מוצאו" של האדם. "מסע מוצלח" תלוי באם האדם מכיר ומכבד את "המוצא" שלו, כלומר: "את "שורשיו". "מסעו" של אדם הוא הבבואה והראי שמשקפים את "מוצאו" של האדם, וד"ל. אשריהם ישראל ש"מוצאם" הוא בהררי קודש.