אבי גיבסון ביים בצורה מרתקת את אליה שוסטרמן, שכתבה ומשחקת את המונודרמה "קול קרא והלכתי" על שעתה האחרונה של חנה סנש, הצנחנית שנשלחה במלחמת העולם השנייה לצנוח בהונגריה מולדתה, למשימה שהסתברה כהתאבדות. הקרבה ומסירות שכמותן לא מכירים כיום. ההצגה מוצגת בתיאטרון הסימטה ביפו. כשחנה (אליה המקסימה והעדינה) נזכרת בפלאשבקים מתמונות מילדותה, ובקשר העמוק לאביה, בעודה בכלא ההונגרי אליו הושלכה ובו עונתה עד שהוצאה להורג, היא מקריאה מיומנה של חנה סנש, המלא שירים, דברי הגות פילוסופיים וכתבים ספרותיים, שקשה להאמין שנערה כה צעירה הייתה מסוגלת לכתוב כך. ואכן, חלק משיריה הפכו לנכס צאן ברזל בתרבות העברית ("אלי אלי, שלא ייגמר לעולם..."). הלב נקרע מההכרה בכך שהייתה יכולה לצמוח לנו מנהיגה באיכות וברמה מוסרית גבוהה ביותר, שיכלה להאיר את הדרך לבאים אחריה. וכה חבל שמתוך שלוש הצנחניות שנשלחו, שתיים נתפסו והומתו (השנייה היא חביבה רייך) ורק אחת שרדה, כי פחדה לצנוח, והיא עדיין חיה. בעוד שבמחזה שהועלה לפני שנים ב"הבימה" ההתמקדות בו הייתה באמה של חנה (ששיחקה חנה רובינא) ובניסיונותיה להציל את בתה, הרי כאן בחרה אליה להפנות את רגשות חנה כלפי האב. אך כך או כך - ולמרות שחסרים פרטים ביוגרפיים כדי שהתמונה תתבהר גם לצעירים שלא ידעו את הסיפור, ובגלל שכה חשוב שיידעוהו - ראוי היה למצק אותו יותר, ולהציגו בפני תלמידי תיכון בכל הארץ, למען ילמדו ויכירו ערכים שכיום התאיידו ואינם. חוויה עזה ונוקבת - גם אם נטולת פרטים מכאיבים כמו העינויים שעברו ועל השיניים שאיבדה מהמכות - ומומלצת בחום.