בתי ספר היסודיים יחויבו להכניס למערכת החינוך מקצוע חדש: עזרה לזולת ולחברה.זאת בשורה טובה, אם אכן יקפידו לא רק ללמד אותה אלא לבחון אותה ע"פ מעשים ולא דיבורים. התוכנית עוד לא החלה וכבר שמענו על הסתייגויות - קונספטואליות ואופרטיביות. כל כך אופייני לנו ה"מתקדמים".
בכל מקרה, חבל שכה מאוחר עמדו במערכת החינוך על מימוש "ואהבת לרעך כמוך". בינתיים ממלאים את החלל גופים וגורמים אחרים, ביניהם תנועה שנקראת "הדרך אל האושר", שיש לה זיקה אל ההלכה הסיינטולוגית, אשר הממסד הרשמי שלנו מסתייג ממנה, בלשון המעטה.
האמת היא שמאז קראתי על חברותם של ככבי הוליווד, וכוכבי לכת ושבת אחרים בעולמנו, ב"כנסיית הסיינטולוגיה" - Church Of Scientology, או כפי שהיא קרויה בפי המסתייגים: "כת הסיינטולוגיה", הייתי סקרן לתהות על התופעה הזאת. בסוף חודש יוני הופיעה ידיעה גדולה בעיתון הארץ על התחזקות הסיינטולוגיה בישראל ובה סופר על הצדדים החיוביים והשליליים בגוף הזה. מצד אחד יש בו פעילות התנדבותית ענפה למען זכויות האדם ועוד ומאידך דוח ממשלתי רשמי מגדיר אותו כ"מרקם של כזב הונאה ופנטזיה". ויש שאף רואים בה מסגרת של שתלטנות, השתעבדות והתמכרות ומחלבה ליניקת כספים. שוחר או מאמין אמור להשתתף בפעילויות שעולות ממון רב, כמו סדנאות למיניהם, ה- purification - הטהרות נפשית, שעולה כסף, ולא במקווה שלא עולה פרוטה.
את התפיסה של אמונת הסיינטולוגיה, אם אפשר לקרוא לה ככה, הגה לפאייט רונַאלד הַאבַּרְד, במרס 1911 - 24 בינואר 1986. האבארד היה סופר מדע בדיוני שהמציא את הדיאנטיקה (שיטה לשיפור עצמי) ומאוחר יותר ייסד על בסיסה את הסיינטולוגיה.
ע"פ "ויקיפדיה" לרון האבארד שתי ביוגרפיות: זאת המוצגת על-ידי הכנסייה הסיינטלוגית ועל פיה הוא היה אדם בעל הישגים יוצאי דופן כקצין חיל הים האמריקני, איש חינוך, פילוסוף ומנהיג. ולעומתה קיימת ביוגרפיה הנתמכת על מסמכים שמפריכה את מרבית הפרטים הביוגרפיים המיוחסים לו על-ידי הכנסייה הסיינטולוגית. התאריך המדויק ואף נסיבות מותו של האברד עצמו לא ידועים באופן ודאי. הגרסה הרשמית של הכנסייה גורסת כי הוא "עזב את גופו" ב-24 בינואר 1986, אך הקשר עמו נותק מספר שנים לפני כן. קיימת גרסה כי נפטר כבר בשנות ה-70, לאחר שנאמניו לכאורה סיממו אותו למוות כדי להשתלט על הירושה שהותיר.
לאחר מותו, בשנת 1994 הוענק להאברד פרס איג נובל (הסאטירי) לספרות. האברד מוסיף להיות הדמות המרכזית בכל הפרסומים הרשמיים של הסיינטולוגיה. תמונותיו ופסליו נמצאים בכל המוסדות שלה.
בספרו (הדיאנטיקה- המדע המודרני לבריאות הנפש) שראה אור בשנת 1950 הוא תיאר את תורתו כדרך טובה של תרפיה לבריאות הנפש. ככל שהתורה של האבארד זכתה לחסידים, האפוטרופוסים לבריאות הנפש שלנו, כלומר הפסיכולוגים והפסיכיאטרים, הכריזו עליה מלחמת חורמה. וככל שאלה תקפו אותה ככה התורה זכתה ביותר פופולריות, בעולם, ומאז שנת 1970 גם בישראל.
מי שמתעניין בנושא הזה יוכל למצוא עשרות מאמרים, דיווחים, תיאורים וכיו"ב בפורטלים ואינדקסים שונים באינטרנט כמו "גוגל","יאהו" ובעוד אתרים רבים. או במקור:
www.twth.org או באתר הישראלי
www.osher.org.il. אשר לי, ביקשתי להציץ ולהתרשם.
מרצה מתנדב
הצטרפתי למרצה, קובי חליפה. קובי הוא הבעלים של "ארטֶפֶרו"- בית יוצר וסדנא למוצרי ברזל לעיצוב חלונות, שערים, מעקות של מבנים, וכן של ריהוט ועיטורי חוץ ופנים. בעמל כפיו הוא שיקם מפעל קטן מתפרק. בעודו צעיר הוא נמנה עם הסגל הבכיר באוצר ושימש נספח כלכלי במערב התיכון בארה"ב. הדיסציפלינה האקדמית שלו היא כלכלה ומינהל עסקים. מדובר, אפוא, ביצרן, שענייניו תעשיה, עסקים וכלכלה, שאמור לעסוק בעיקר בצד החומרי של החיים. אבל במציאות, הרבה מזמנו הוא מקדיש לנושא של יחסי אנוש. הוא, כמו עוד כמה עשרות מתנדבים מן "העמותה לשגשוג וביטחון במזרח התיכון", מרצה במסגרות שונות, חברתיות, חינוכיות, אמנויות ועוד. נלוויתי אל קובי לחוג בית אשר התקיים בבית, צנוע למדי, של משפחת שֶר ברמת השרון. אל האירוע ביום ו' בשעה 10:30 בערב, הוזמנו חברים ממרכז הארץ. להערכתי היו שם בין 45-50 נשים וגברים בשנות ה-50 +.
אני מודה ומתוודה, אם בכלל יש צורך, שאת דעתי על ישראלים רבים אינני שולף מתיבת המחמאות שלי. על משקל אמירה של מבקר תיאטרון שכתב כי "התפאורה היתה יפה מאוד, אך חבל שהשחקנים הסתירו אותה" - אני חושב שישראל היא יפה אך יש ישראלים שמסתירים זאת. וכאשר אני בא לבית בערב שבת מאוחר, לאחר סעודת השבת, ומולי שולחן עמוס, בגובה וברוחב במאכלים שופעי קלוריות, אני רואה את הישראלי כאשר הוא נקרא לדגל הקולינארי מתייצב וממלא את תפקידו כראוי, גם בחצות. במילים אחרות, איני מתיימר להיות חף מסטריאוטיפים ודעות קדומות בכל הנוגע לקבוצה הישראלית. וכאן הולכים לדבר על ענייני רוח, ואיך זה מסתדר עם פיצוחים ונגנבות, בליעות וגרגור. השעה היא אחת עשרה וחצי והציבור נקרא לחצר קטנה שמאווררת על-ידי מאוורר טלסקופי גבוה.
קובי הביא איתו חוברות. אגב,בחוברת מצוין כי התקנון המוסרי שחיבר רון האבארד ושמובא בה הוא לא חלק מדוקטרינה דתית כלשהי. יש בה עשרים דברות, רובם מועתקים מדתות שונות וביניהם: היה מאופק, אל תהיה מופקר, אהוב ילדים ועזור להם, כבד את הוריך ועזור להם, אל תעשה מעשה לא חוקי, אל תפגע באדם בעל רצון טוב, הגן על סביבתך ושפר אותה, מלא את התחייבויותיך, כבד אמונות דתיות של אחרים, השתדל להתייחס לאחרים כפי שהיית רוצה שיתייחסו אליך. שם החוברת "שגשוג וביטחון- בידיים שלך".
קובי ניצב ליד לוח מאולתר ופתח בזריקת שאלה לקהל, ובכך הוא סימן את אופי המפגש. יותר רב שיח מאשר סקירה. בחלק מדבריו הוא השחיל את המסר שלו. אני חסיד של סקירה בפתיחה ורב שיח לאחר מכן, אבל כאן דווקא עבדה השיטה של קובי, שכן מעורבות הקהל היתה מיידית. המרצה נעזר בלוח ובעט בהסברת "הדרך אל האושר" ושרטט על הלוח את סולם האושר שבתחתיתו המוות ומעליו אפתיה ואילו במעלות העליונות, סיפוק ושביעות רצון ואושר.
אני לא באתי להתרשם מן החומר, שאותו קראתי קודם לכן בחוברת וגם המרצה לא חזר עליו. מטרתי היתה להתרשם מן הקהל. כיצד הוא מקבל את המסר. ברור היה לחלוטין כי במרכז כל השיח של קובי, ולמעשה במרכז כול הסוגייה, נמצא האדם. האדם שבו הפוטנציה להיות חיובי. זה מדבר גם אלי, שכן גם אני חושב שהליבה של ההוויה שלנו הוא האדם. המדינה ומה שיש בה נוצרה, בהסכמתו, למענו ולמען אחרים כמוהו, ולא להיפך, כפי שזה במשטרים אוטוריטאריים או טוטאליטריים. המרצה לא הטיף ולא נשא הרצאה אקדמית. זאת הייתה שיחה בגובה העיניים, אף שהמרצה עמד והקהל ישב.
יחסי אנוש
"האושר" לפי התיאוריה שהביא קובי חליפה מתחיל ברצונו של האדם להיות טוב ולא רע, לעשות מעשים חיוביים ולא שליליים, לסייע לזולת, לטפח את הסביבה, לשמש דוגמה חיובית. מן הבחינה הזאת הייתי אומר שזאת כמעט אקסיומה מתמטית. אחד ועוד אחד הם שניים ושניים ועוד שניים הם ארבע. כמה פשוט וקרוב, וכמה מורכב ורחוק. סמלית ראיתי בזה משהו לקוח מעבודת הפלחה שבה עסקתי כאשר למדתי בבית ספר חקלאי ע"ש מוסנזון במגדיאל-היום חלק מ"הוד השרון" .
יש שני סוגים של חריש. יש "חריש סגור" שבו אתה מתחיל מן המרכז ומרחיב את השטח החרוש ויש "חריש פתוח" שאתה מתחיל במעגל הגדול ובהדרגה אתה סוגר אותו. במילים אחרות הגרעין הקטן ביותר - בחריש הסגור - האדם, יכול להביא לשינוי המציאות. ואם היה עלי להשתמש במינוח של הלל הזקן. זאת התורה כולה ואידך זיל וגמור. אך האנשים בראשית השיחה השמיעו פה ושם הערות ציניות. כמו " איפה אנחנו?, "זאת ישראל ולא שווייץ", "אם אתה בג'ונגל אינך יכול לשרוד אם אתה לא מתנהג כמו בג'ונגל", "הצחקת אותו".
וכאן ראינו דינאמיקה קבוצתית. לאט, לאט, הציניות והצחקוקים נעלמו ובמקומם הושמעו הערות. כאשר המרצה הזכיר את התקשורת, העיר מישהו שהתקשורת בימינו היא "צהובה רודפת סנסציות, וצמאת דם". נגדו העירה משתתפת: "אילולא היינו אנו הקוראים צמאים לסוג כזה של ידיעות, העיתונות לא היתה מלאה בהם. היא רוצה למכור את הסחורה מכיוון שאנו רוצים לקנות אותה".
המרצה ביקש גם דוגמאות של מעשים טובים ומעשים רעים ולאט לאט אנשים החלו לספר על מעשים רעים וטובים. אחד סיפר על שבמהלך נסיעה מכונית זינבה אחריו, נצמדה אליו, אך הוא לא נתן לה לעבור. ליד הצומת כאשר התנועה נעצרה באדום. "אותו נהג גברתני יצא מן הרכב שלו, התקרב אלי. בלי חכמות, אני ליתר ביטחון סגרתי את החלון, אך הוא ממש נדבק בחלון וירק עליו יריקה שמנה. אינני חושב שנהגתי כראוי, למרות שהוא היה תוקפני."
על כך סיפר אחר שמשהו דומה קרה לו בדרך, אך הוא החליט לתת לנהג לעבור ואף סימן לו באדיבות. "אני מקווה מאוד שאותו נהג כאשר ייתקל בנהג תוקפני אחר ינהג כמוני ולא כמוהו". בכל הקשור במעשים טובים היו כאלה שהיו נבוכים ואמרו "יהללך זר ולא פיך", והמרצה שכנע אותם כי דווקא אמירה זאת לא תורמת לשיפור ההתנהגות אצל בני אדם. ככה התנהל לו הרב שיח כמו איזה משחק פינג-פונג שהפך יותר ויותר לענייני ומעניין. ולבסוף בגמר ההתכנסות, עוד הצטופפו חבורות סביב המרצה כדי להמשיך ולשוחח בנושא עד קרוב לשתיים לאחר חצות.
סיכום
אין לי כל מושג אם המפגש הזה יביא את האנשים לאמץ את התורה הסיינטולוגית, מה גם שזאת לעניות דעתי לא היתה הכוונה. אבל אין בלבי צל צלו של ספק שהוא עורר בהם משהו בתוך הנפש שלהם.
אשר לי ודאי שמפגש כזה לא היה מביא אותי להתקרבות לתורה הסיינטולוגית. בדיוק כמו שמפגשים עם מורמונים או אבנגליסטים או חב"דניקים אינם מביאים אותי לאימוץ תורותיהם. אבל בכל אחד מהם יש אלמנטים חיוביים שאני מוכן לאמץ. העובדה שאנשי חב"ד רואים באדמו"ר המת שלהם ,הרבי מלובביץ', מלך המשיח, לא מביאה אותי להגדירם כ"מרקם של כזב הונאה ופנטזיה" - כפי שמוגדרת הסיינטולוגיה על-ידי מדינת ישראל הרשמית. האבנגליסטים והמורמונים שהן תנועות מיסיונריות, נסלחות כאן בשל תמיכתם האיתנה בישראל. הכול יחסי.
מבחינתי יש כאן מילוי חלל. כשם שבתחום החומרי ארקדי גאידמק ואחרים מלאו חלל שאותו השאיר הממסד הרי מי שחורט בתודעה של הפרט על יכולתו להיות אדם חיובי ולהשפיע גם על אחרים, בדוגמה שהוא מהווה, ממלא חלל ערכי שגדול יותר מן החור השחור החומרי. בחברה שלנו נוצר חלל גדול בהעדר הסולידאריות הקהילתית שהביאו העולים וסולידאריות לאומית של הישוב ואחר כך במדינה הצעירה. כיום החברה שלנו, היא, למרבה הצער, חברה אנוכית, חברה חומרנית-רכושנית, חברה מאצ'ואיסטית, חברה תוקפנית, חברה שנוטה לאבסולוטיזם וממעיטה בערכו של הפרט.
משום כך הדגש על יכולתו של הפרט לתרום, הוא מנוף חשוב ביותר להעלאת הרמה המוסרית והערכית שלנו. זהו נתיב מועיל לצאת מדרך המהמורות של הייאוש. בהקשר זה אם צריך דוגמה הנה היא מעצרת המחאה בכיכר רבין נגד החלטתו של היועץ המשפטי להגיע לעסקת טעון עם הנשיא לשעבר משה קצב. איש לא ארגן את האנשים. הם באו מתוך דחף פנימי, אחד ועוד שניים ועוד עשרה עד שהגיעו לשתי רבבות ויותר. משהו מן הבטן, משהו אנושי מאוד דחף אותם להגיע לכיכר. המצפון הפך למצפן. אם מפגש כזה שבו נוכחתי ומפגשים דומים מביאים את הפרט לכלל הכרה בחשיבותו שלו כפרט וביכולתו להשפיע - דיינו. אם הוא מטמיע בו את הערך "ואהבת לרעך כמוך"- על אחת כמה וכמה.
