רש"י ממשיך ומפענח עבורנו את התוכחות הרמוזות במלים הבודדות שמשמיע משה באזני העם. לדוגמה: במדבר - בשביל מה שהכעיסוהו במדבר שאמרו (שמות טז ג) מי יתן מוּתֵנוּ וגו': בערבה - בשביל הערבה, שחטאו בבעל פעור בשטים בערבות מואב: מול סוף - על מה שהמרו בים סוף שאמרו (שם יד יא) המבלי אין קברים במצרים. יותר מאוחר עובר משה רבינו לתוכחה גלויה, ואולי בהזדמנות אחרת נזכה גם להבין מה היו השיקולים שלו לבחור בתוכחה גלויה או מרומזת. כעת ננסה לזהות מסרים של תיקון בתוך התוכחה, מה שהופך את הביקורת לביקורת בונה, ונעשה זאת בעזרת פירושו של 'אור החיים' לפסוק.
ולפני כן נקדים בקצרה כי הנחת היסוד היא שלכל קילקול יש תיקון והוא רמוז בקילקול עצמו. במלים אחרות, כל שלב בחיים מהווה פרשת דרכים וביד האדם לבחור בנתיב החיים או בהפכו ח"ו. המלים שאומר משה רבנו, המקומות והאירועים שהוא מזכיר בתוכחתו לגנאי, בהם עצמם טמון הרמז לתיקון. ונעבור לדברי אור החיים:
במקרא מועט למד משה כללות יראת ה' ומדות ההגונות הצריכין להולכים בתורת ה' והם מדות תשעה:
הא' שיהיה לוקח מדתו של אברהם דכתיב (בראשית י"ד י"ג) לאברם העברי, והוא מה שרמז באומרו בְּעֵבֶר: (כלומר, לא להיסחף אל עבר העולם, אלא להיות מעבר לו, צמוד לדבר ה').
ב' שיהיה מַרדוּת בלבו תמיד כאומרם ז"ל (ברכות ז') טובה מרדות אחת בלבו של אדם ממאה מלקיות, והוא מה שרמז באומרו הירדן: (מוטב שאדם יוריד את עצמו, ירדן, מאשר שיורידוהו אחרים).
ג' מדת הענוה כאומרם ז"ל (עירובין נד) לעולם ישים אדם עצמו כמדבר, והוא מה שרמז באומרו במדבר:
ד' שתהיה הענוה בדרך הנאות(ה) לא בדרך הפחיתות הנמאס, כמו שכתב הרמב"ם בהלכות דעות (פ"ה), עוד תנאי הענוה שלא ישתמש בה להרחיק תוכחות על עון אם יראה איש עובר פי ה' ויאמר מי אני ומי ביתי להוכיח אנשים גדולים (שזו ענווה של שקר) אלא צריך להוכיח לצד חיוב בערבוּת, והוא מה שרמז באומרו בָּעֲרָבָה, כלל (במלה זו) ב' דברים (-רמזים), א' שתהיה הענוה עריבה על דרך אומרו (משלי ג') ומצא חן ושכל טוב וגו', ב' חיוב הערבוּת (ההדדית), שיצטרך להוכיח על עון לקטון וגדול ולא ישתמש בענוה בעניין זה:
ה' מאמר התנא (אבות פ"ג) הסתכל בשלשה דברים וכו' ולאן אתה הולך וכו' ולפני מי אתה עתיד וכו' וכן אמר התנא (שם פ"ב) שוב יום אחד לפני מיתתך, ופירש שם שהכונה היא שיזכור תמיד יום מותו ושכל יום הוא זמן גבול המיתה. והוא מה שרמז באומרו מוֹל סוּף, שיהיה למול עיניו סוף אדם ותכליתו:
ו' מאמר החסידים (חובת הלבבות שער הפרישות שער ט') וזה לשונו: הַפָּרוּש, צהלתו בפניו ודאגתו בלבו. והוא מה שרמז באומרו בֵּין-פָּארָן וּבֵין-תֹּפֶל; נגד צהלתו בפניו, אמר בֵּין-פָּארָן, לשון פְּאֵר, הפך עצבון שהוא פנים רעות. וכנגד עצבון הלב, אמר וּבֵין-תֹּפֶל, שלא יהיה לבו ערב עליו ויתעצב אל לבו מפחד שמא עבר את פי ה' בלא ידיעה בגדולות או בקטנות, או שמא מיעט בעבודה ממה שצריך עשות:
ז' שיהיה לו לב טהור ונקי כדרך שהתפלל דוד (תהלים נא) לב טהור בְּרָא לי אלוקים, וירחיק ממנו שנאת הבריות, והקנאה, ותחרות, והמשטמה. והוא מה שרמז באומרו וְלָבָן, שיהיה לו לב טהור שיתיחס לטהרה, כינוי זה של לבן:
ח' תלמוד תורה בקביעות כיעקב אבינו דכתיב (בראשית כ"ה כ"ז) יושב אהלים, לא ללמוד עראי. והוא אומרו וַחֲצֵרֹת, הם חצרות ה' שהם בתי מדרשות:
ט' שלא יהיה להוט אחר דברים הנדמים לאהוב הון עולם הזה, שכל ההולך אחר תאות לבו בטל הוא מעבודת ה', וצריך האדם להסתפק בהכרחי, והוא מה שרמז באומרו וְדִי זָהָב שיאמר לזהב די. או ירצה (לפרש) על זה הדרך, שכל מה שיהיה לו - יהיה בעיניו דבר מספיק, כאילו יש לו כל זהב. והוא על דרך אומרו (אבות פ"ד) איזהו עשיר - השמח בחלקו. ובזה יטה לבבו לעבודה העליונה היא עבודת ה' אלקים חיים:
הנה כי כן, כאשר המטרה היא להיראות טוב ולהרגיש טוב עכשיו, זה לא תהליך של בניין, זה ההפך. כאשר המגמה היא בניין הארץ ובניין העם, יש דרך לעשות זאת ובלבד שהאדם ירכוש לעצמו את המדות הנדרשות, כנ"ל מפירושו של בעל אור החיים הקדוש.
ואז באמת יהיה רק טוב ליהודים.