העיוות התקשורתי נמשך

במוצאי יום תשעה באב ניסתה התוכנית "פוליטיקה" בערוץ הראשון להתחפש לתוכנית רצינית ומעמיקה יותר מכפי שהיא בדרך כלל - הפעם היא נקראה "מחוץ לרצועה" - ולהקדיש את עצמה לחשבון נפש במלאת שנתיים לאירוע הטראומטי של קיץ 2005. הרעיון נכון לכאורה: תשעה באב יכול לשמש יום ללימוד ולהערכה מחודשת לא רק של חורבן בית ראשון ובית שני, אלא גם לחורבן הטרי הרבה יותר, של קהילות פורחות בגוש קטיף וצפון השומרון. אבל, הרכב המשתתפים בדיון הצביע על כך שמה שהיה הוא שיהיה. שוב התקיים דיון בין צדדים סטריאוטיפיים, אבל כאלה שאינם באמת משקפים את מגוון הדעות בציבור הישראלי השסוע. מצד אחד של המתרס הוצבו נציגי המתנחלים: נורית הנדל מגני טל ז"ל, יו"ר מועצת יש"ע דני דיין ממעלה שומרון והרב אבי גיסר מעפרה. מנגד הוצבו שלשה אנשי שמאל מצדו המערבי של "הקו הירוק": גדי טאוב, טלי ליפקין-שחק והסופרת יוכי ברנדס. הרכב מאוזן כביכול: שלושה אנשי ימין, שלושה אנשי שמאל. התקשורת כלל אינה מבחינה בעיוות התקשורתי שהיה ונמשך. הצופה המצוי, מר ישראלי שאיננו בקורתי ואיננו ער לכך, רואה לפניו שלשה אנשים שבמקרה הטוב מייצגים מיעוט, רבע מיליון יהודים המתגוררים מעבר ל"קו הירוק", כלומר מיעוט קטן מקרב אזרחי ישראל. אותו מר ישראלי, שכאמור איננו בקורתי, רואה מנגד את שלושת נציגי הרוב, נציגים של מיליוני אזרחי ישראל שבתוך "הקו הירוק". מר ישראלי חי במדינה המתיימרת להיות יהודית ודמוקרטית. הוא שומע את נציגי הרוב, אשר גם כאשר הם מגלים אהדה מסוימת לסבלו ולקורבנותיו של המיעוט, הם הרוב, ועל-פיהם יישק דבר, כואב ושגוי ככל שיהיה. מר ישראלי מסיק מכך שפרט למיעוט קטן, הרוב בישראל תומך בחורבן שהיה ואינו שולל חורבן נוסף. היכן ההטעיה? היכן הפח שלתוכו נפל לא רק מר ישראלי, אלא גם העורכים והמגישים של התוכנית? הם התעלמו ומתעלמים מכך שחילוקי הדעות אינם בין מחנה קטן מצד אחד של הקו לבין מחנה גדול מצדו האחר. הם שוכחים ומשכיחים בעקביות שהציבור בתוך הקו מחולק חצי-חצי אם לא למעלה מכך בין מחייבי החורבן, גם לאחר שהוצג ככלי ריק ומסוכן, לבין שולליו שבתוך הקו. לשוללים אלה, ציבור המונה מיליונים ורובו חילונים כתומים, כלל לא ניתן ייצוג בדיון זה ובדיונים אחרים. וזאת למרות שסקר שהוצג בתוכנית הצביע על כך שכשני שלישים מהמידגם רואים ב"הינתקות" כישלון! הטעיה מספרית זו, בין אם היא תמימה ובין אם היא נעשית בזדון, מאפשרת לתקשורת להמשיך לדבוק במונחים התקשורתיים המכובסים: פינוי והינתקות כאשר בעיני נשוא התהליך ובעיני אותם מיליוני חילונים כתומים מדובר בגירוש ובטרנספר; קאראווילות כאשר מדובר למעשה במעברות לפליטים. וכל זה, בשבוע שבו התפרסמה איוולתה של שרת "החינוך", המתירה לתאר בספרי הלימוד בבתי-הספר של ערביי ישראל את הנכבה ואת האני מאשים של ערביי ישראל נגד מדינת ישראל, היום עם אור ירוק לכך מהדרג הממשלתי. בימים אלה מלאו שנתיים לגירוש הכוחני של היהודים מרצועת עזה ומצפון השומרון באמצעות שימוש כוחני ואנטי דמוקרטי של ממשלת ישראל בכוחות הביטחון של מדינת ישראל. יהודים אלה הפכו לפליטים בארצם. בעיניהם מדובר בנכבה. האם כך תלמד הגברת תמיר את הנושא, או תאפשר להשתמש רק במכבסת המלים של ה"הינתקות"? האם היתה תומכת גם ב"ניתוק" אזרחים ערביים מבתיהם, או שמא על-פי התורה של תנועת "טרנספר עכשיו" רק יהודים ראויים לטרנספר? המשך השימוש במינוחים התמימים לצורך תאור מעשה אכזרי ומסוכן, והמשך הצגת יחסי הכוחות וגבולות הגיזרה כאילו מדובר ברוב מכריע מצד אחד מול מיעוט קטן מצד שני, מעידים על כך שהעיוות התקשורתי נמשך. נכון העיר בסיום התוכנית העיתונאי ארי שביט מהארץ שדיון מעמיק בנושא היה צריך להיערך לפני ההחלטה על הגירוש מרצועת עזה ולא שנתיים אחריה. קל וחומר כאשר היו מי שצפו - וביניהם הח"מ - לא רק את התוצאות הצבאיות אלא גם את העלויות של המעשה. למרבה הצער, אלה מוסתרות עד עצם היום הזה מעיני הציבור, ולכך תורמת לא מעט התקשורת שאינה חוקרת.