הפנים של המדינה, או יותר נכון ההנהגה של המדינה באה לידי ביטוי בדוח וינוגרד חלק א' - שהוא מבוא לדוח הסופי והמסכם. עיקרי הדוח, מבלי להכנס לפירוט יתר, לא מחמיאים לממשלה, לשריה, לצה"ל, הפיקוד העליון, לרמטכ"ל ולאלה שהיו ממונים על פיקוד העורף והטיפול באוכלוסיה האזרחית.
על הכשלים של ניהול המלחמה, התנהלות הממשלה, חוסר ההכנה, חוסר ההבנה של המצב הצבאי והמדיני - אך בעיקר אי ניצול של הזדמנות בלתי חוזרת למהלך צבאי מקיף ומהלך מדיני רחב לצידו לא נוצלו, לא בזמן שניתן ובהלך הרוח והתמיכה הבינלאומית הנדיבה שהיתה לישראל ועל כך דובר רבות.
במקביל היתה כמובן סוגיית העורף, שעמד לאורך כל המלחמה - בגבורה אזרחית מול ים הטילים הקטיושות והסקאדים - למרות שלא הוכן, לא הותאם, ללא תשתית מתאימה במשך כל ימי המלחמה. הטיעונים והתגובות שבאו מצד לשכת אולמרט ופיקוד העורף, על דוח המבקר השופט מיכה לינדנשטראוס, בנוסח: דוח חובבני, שטחי, לא ענייני. המבקר רודף את ראש הממשלה אישית, הם מגוחכים, נאיביים, ופוגעים באינטליגנציה של הציבור.
במהלך המלחמה התבררו למעשה כל הליקויים והכשלים עליהם מדבר הדוח. המבקר וצוותו לא חידשו דבר, לא הוסיפו כמעט דבר שלא התגלה והיה ידוע לציבור ולתקשורת מתוך השטח, תוך ואחרי המלחמה. דוח המבקר, הוא למעשה סיכום של כל מה שהתגלה, נכתב והודגש בתקשורת בראיונות עם הציבור, בצורה מרוכזת, מוארת במקומות הנכונים ובעיקר מצביעים על האחראיים, למחדלים בהווה ובעבר.
אלוף פיקוד העורף לא יכול להתחמק מאחריותו למצב שהיה, בניסוחים של חוסר תקציב, של חוסר עשייה ע"י הממשלות הקודמות, גם אם הדבר נכון, שהרי פיקוד העורף נכשל בעצם ביצוע תפקידו על-פי החוק והנוהלים, על פיהם הוא פועל כאשר לא ביצע את מינימום התפקידים והסמכויות שיש לו.
לדוגמא: פיקוד העורף במסגרת אחריותו אחראי על תקינותם, השמשתם של המקלטים הציבוריים והפרטיים, בשיתוף עם העיריות המקומיות ומוסדות הממשלה. מאחר שהעיריות רובן היו בגירעונות כספיים מתמשכים - הוזנח נושא הטיפול בעורף והמקלטים, שחלקם לא היה שמיש ולא מתאים לאיכלוס מעבר ל-3-2 שעות. בנקודה זו, כשל פיקוד העורף, הוא לא בדק מקלטים, בעיקר בבתים פרטיים רבי קומות, לא התריע, לא צעק, לא דרש מהעיריות מהממשלה לתקן, לשפץ ולהכינם לעת צרה.
אי הפעלת תוכנית מל"ח - למרות שהיא דורשת החלטה של שר הביטחון או ראש ממשלה, לא הופעלה ופיקוד העורף לא דרש, ולא נלחם על הפעלתה - כשהתוכנית לשעת חירום באה בדיוק למצב שהיה במלחמת לבנון 2 - ואי הפעלתה היא בגדר סוד שעדיין אין עליו תשובה מספקת.
בקשר לטענות של לשכת אולמרט ופיקוד העורף על הדוח, במקום להתרכז במענה על הכשלים וההתנהלות - מנסים להסיח את הדעת למאבק בין ראש הממשלה למבקר ולהתרכז באישיותו של המבקר ולא במסקנותיו - שדרך אגב, לוקטו וסוכמו ע"י צוותים מקצועיים רבים ממשרדו.
לעניין זה - ניתן לצטט את נשיא ארה"ב, הנשיא בוש, שהתייחס בזמן המלחמה לעמדה של סוריה ואירן, בלשון עממית טכסנית ובמילים אלה: צריך להכריח את סוריה ואירן להפסיק את "הבולשיט" הזה - כך גם לעניין תגובות הממסד לדוח המבקר.
גם העובדה שגופים פרטיים, כמו האוליגארך ארקדי גאידמק, ניצלו את חוסר היעילות הממשלתית ועזרו למאות להירגע במקומות שקטים ומוגנים יחסית ולו לשבוע ימים, הוא כתם וכישלון של הממשלה שלא זיהתה את נקודת התורפה האזרחית ולא מיהרה להושיט יד לאוכלוסיה החלשה, שלא יכלה לנוע בעצמה לאזורים שקטים, לזקנים, לחולים, לנכים, שגם במקומות שהיו מקלטים ציבוריים, לא היו נגישים לאוכלוסיה עם מגבלות.
האירוניה של המציאות באה לביטוי בעובדה שהממשלה הקימה מחנה אוהלים - נוסח המחנות של גאידמק, לקראת סוף המלחמה וכשסיימה את הקמתו ורצתה לעשות פתיחה חגיגית, הסתיימה המלחמה. כך ירדו לטמיון מיליונים, שניתן היה לנצל למטרות טובות יותר, לטובת האוכלוסיה בעורף בזמן המתאים.
יתירה מכך, לאחר פרסום הדוח, פורסמו מספר כתבות בעיתונות ובטלוויזיה שבדקו את מוכנות העורף, במקרה והיה אם... והתברר שהמצב גרוע יותר משהיה. המקלטים מוזנחים, אין מים, אין שירותים, אין כסף, אין התעניינות בנושא ואין כל תזוזה רצינית לתיקון הליקויים. אם נוסיף לכך, שגם ציוד הצלה אישי ומקצועי חסר ולא תקין, נגיע למצב לא מעודד.
לכן, במקום לתקוף את המבקר אישית, מומלץ לתקוף את הבעיות שצצו ונתגלו בעת המלחמה ומותר גם לראש הממשלה ושריו ולפיקוד העורף להודות בטעויות שנעשו מבלי לאבד מיוקרתם וגאוותם, אם יש להם מהמטען החיוני הזה.
והערות לסיום
א. העובדה המצערת ששדרות עדיין לא מוגנת, לפחות בנייני הציבור, בתי ספר וגנים, לאחר 6-7 שנות קסאמים, מדברת בעד עצמה, גם בלי דוח המבקר.
ב. להדלפה מוועדת וינוגרד, שלא יהיו מסקנות אישיות אלא מערכתיות, אין כל משמעות מהותית, שהרי בראש כל מערכת עומד אדם אחראי ולכן ניתן להוציא מסקנות אישיות גם בלי הצבעה מפורשת.
ג. צודק אולמרט - כי מי שאחראי על מיגון שדרות, על היקפו, שלביו, מתקניו, איכותו - היא ממשלת ישראל ולא בג"צ. נושא המיגון ואיכותו - אינו נושא משפטי ולכן אינו שפיט. בג"צ דן בעקרונות ובסוגיות משפטיות - מעבר לכך מוטב שיניח למוסדות השלטון לשלוט ולציבור לבקר.
ד. כנ"ל, לגבי עמדת בג"צ, בביקורת על "עסקת הטיעון" של הנשיא קצב, והחלטת היועץ המשפטי לממשלה. היועץ פעל בתחום סמכותו ואל לבג"צ להתערב ולרוקן את התפקיד מסמכותו וממעמדו, ואל לו לבוא במקום מוסדות השלטון. הנזק שגורם בג"צ בעמדותיו מזיק למערכת המשפט, לשלטון החוק ולמערכת עקיפת החוק.
