המשפחה הישראלית מאוד מטרידה את הערוצים המסחריים בישראל. אלון גל ב"משפחה חורגת" מבקש ללכד את היחידה דרך החור של הגרוש.
מיקי חיימוביץ כבר הזילה ים של דמעות כשעקבה אחר דרכן של נשים למימוש ההורות הנכספת, אורנה בן דור נזפה באלו שזכו להביא ילד עם בן זוג ובדרישותיהן להנדסה גנטית וסופר נני מוזעקת לעזרה כדי לתקוע אצבע בחור שנוצר בקרום התא המשפחתי וכל המאמץ בשביל מה? בשביל שהילדים יגדלו ויכתבו סדרות דרמה נוגות על סודות ושקרים משפחתיים או לחילופין יתיישבו בפאנל המאיים להתרגש עלינו משבוע הבא בו תיבחן משפחה משפחה ומוזרותיה.
הטלוויזיה, כדרכה, גם משקפת מציאות וגם מייצרת אחת. את האובססיה היודו-ישראלית לחופה וקידושין ולהעמדת צאצאים היא ממנפת ליצירת מוצרים טלוויזיונים עתירי רייטינג. הציפייה היא שבתוכניות על משפחה, תצפה גם כל המשפחה ותחסוך לזכיין את כאב הראש שבליקוט צופים בפינצטה ובמכירת פרסומות למכוניות משפחתיות, אריזות משפחתיות וחופשות משפחתיות.
בפרדוקס המובנה במדיניות של מדינת ישראל בכל הנוגע להבאת ילדים לעולם, הטלוויזיה מתעסקת פחות. בעוד שישראל ניצבת במקום גבוה במיוחד באחוז ההפריות המלאכותיות ביחס לאוכלוסיה ובהשתתפות הממשלתית בהוצאות עליהן, הדיון לגבי השאלה מה קורה אחרי שהילד נולד ואיזו רשת ביטחון מציעה המדינה המעודדת ליולדת כמעט ולא מתקיים. לרוב היא נאלצת להסתפק בחופשת לידה מהקצרות בעולם המערבי ובעיקר נדרשת לחנך את הילדים לאזרחות טובה ולגיוס לצה"ל.
בכך גם טמון הקונפליקט בסרט התיעודי שהגישה עינת ארליך 'ילדי בנק הזרע', סרט שהאג'נדה שלו לא הוסתרה לכל אורכו. לפי גישת ארליך, המדינה מאפשרת באמצעות תרומות זרע להביא ילדים לעולם, אך מרגע שנולדו אינה מאפשרת להם לדעת מי הוא התורם, או בעצם אבא שלהם. משרד הבריאות מסביר את המדיניות בכך שבמדינות שבהם התאפשר לגלות את זהות האב, ירד מספר התרומות באופן משמעותי. כלומר, במתח שבין המלחמה הדמוגרפית לבין זכות הילד לדעת, או למלא את החור השחור, מנצח שוב האינטרס הלאומי. במרוץ בינינו לבין האזרחים הלא יהודים של המדינה, יותר חשוב שנרבה ונפרוץ ונהיה לגוי גדול מאשר אחד מהילדים יוכל לענות על השאלה הבסיסית 'ילד של מי אתה?'.
לזכותה של ארליך ייאמר שהצליחה להוציא תחת ידה סרט רגיש ומרתק כאחד, שמצליח באופן נדיר במחוזותינו גם לחדור לרגעים האינטימיים של גיבוריו וגם לשמור על כבודם. בין אם זאת ליאור מילוא היפה, שמשוכנעת שזכותה להכיר את אבא שלה, אך כשנמסרת לידיה האינפורמציה המיוחלת מידי חוקר פרטי המילה אנטיקליימקס קצת קטנה על המעמד. סיפורם של שלושת ילדיה של דבורי, כולם נולדו לאותו תורם זרע אמריקני, שיוצאים לפגוש חלק מהאחאים שלהם (אחים מאותו תורם זרע) בארצות הברית מספר את כל הסיפור על איך הדברים יכולים להראות אחרת.
וגם יכול להיות, שצודק נציג בנק הזרע שהכמיהה לדעת מי הוא האב קיימת, אך בנק הזרע לא צריך לשתף איתה פעולה. אך כשליאור אומרת "הוא לא חשב עליי, אני לא צריכה לחשוב עליו, אני קיימת. שיתמודד עם זה" מתחשק לך לחבק אותה חיבוק ארוך וחם להסביר לה שגם כשאתה יודע מי אבא שלך, וגם כשגרת איתו באותו בית לפחות 18 שנה, לפעמים לא עובר יום בלי שאתה אומר לו בראש בדיוק את אותו משפט.
