להוציא את ע' מהבית זו לא משימה פשוטה גם בימים כתיקונם, אך בימים אלו המשימה כבר הופכת לכמעט בלתי אפשרית. מבחן גדול ומאיים משחר לפתחו, והוא מעדיף לבלות את ערביו בשקידה על הספרים, או לפחות בלספר לי שזה-מה-שהוא-עושה. רק פיתוי גדול במיוחד יכול לשבור את שרשרת הלמידה השקדנית הזו, ומאחר שנמאס לי כבר לשמוע את קולו רק בטלפון על-רקע ניירות מרשרשים, נאלצתי למצוא את הפיתוי הגדול ביותר (או אולי השני הגדול ביותר) שיכול להוציא כל גבר מהבית: סושי.
את כל הסושיות בעיר כבר חרשנו, אפילו הרחקנו עד הרצליה לא מזמן כשקצה נפשנו בסושיות המוכרות. והנה, גילינו שמתחת לאפנו, ככה בלי רעש וצלצולים, נפתחה לה סושייה חדשה ומדוברת שמתברר שכבר יצרה לה באזז מכובד ביותר ברחבי העיר, קבלו את FU SUSHI, כוכבת חדשה בשמי המסעדנות היפנית, אשר התמקמה לה ברח' ירמיהו בלב האקשן, ומאיימת לנגוס נתח רציני באגף הסושי התל אביבי.
למרות מזג האוויר הנאה והשולחנות המזמינים בחוץ בשעת ערב אביבית, בחרנו לשבת על הבר. אינטימי אך לא מאיים, מפנק אך לא מתחנף - זהו הבר של 'Fu Sushi'. העיצוב נותן את התחושה המדויקת שכה חסרה בסושיות של ימינו: שילוב בין המקומות ההדורים שבתום הארוחה בהם יש לקחת משכנתה ושני ערבים, לבין דוכני הרחוב הזולים בהם התפרנים יותר מרוצים. איך לא חשבו לשלב את שני האלמנטים יחד קודם? אז הנה, סוף סוף חשבו על זה. סושייה שנמצאת בקו התפר בין טעים ויוקרתי להחריד לבין הפשוט והזול. כבר מהעיצוב ומהתפריט ידענו שיש פוטנציאל מבטיח, עתה רק נותר לטעום האם הפוטנציאל ממומש.
שתי עלמות חן שהתיישבו לצדנו בבר סיפרו לנו שהן גרות באזור וקבועות כאן במקום מאז פתיחתו. "הסושי טרי וטעים, המחירים נהדרים, ובעיקר הפינוקים שהברמנים נותנים - זו מסעדת הבית שלנו". בשלב הזה עיניו של ע' החלו לנצוץ. בכל זאת, האיש יצא מהבית - מאורע חגיגי וראוי לציון - והנה הוא מוקף בעלמות חן ובסושי. שינוי מרענן מדפי הנוסחאות שהקיפו אותו עד לפני שעתיים. אסור להרגיל אותו ליותר מדי טוב.
רפאל, הברמן שלנו, שלט בתפריט כאילו מדובר בהפטרה לבר מצווה שלו. מדובר בתפריט ארוך ומגוון, ורפאל מיודענו ידע בעל פה היכן בתפריט נמצאת כל מנה (פוטומאקי זה בעמוד השלישי מהאמצע) וממה היא מורכבת. רק מי שמשאיר שם אצילי שכזה במשך כל שנות בגרותו יכול לשלוט בתפריט בכזאת מסירות, ואם זה לא מספיק, במו עינינו ראינו כיצד רפאל מפנק את כל סועדי הבר בריפיל של יין פה ושם, עוד תה ועוד סאקה מדי פעם, ואפילו בלי שמבקשים. אם יש משהו שגורם לך לחזור למקום, עוד לפני שטעמת ביס מהאוכל, זה יחס מפנק שכזה ושליטה בתפריט.
במסגרת השורש פ.נ.ק, פתחנו בקנקן סאקה חם (21 שקל) שלטענת ע' לא היה כל כך חזק. מצד שני, האיש כלוא בין ארבע קירות כבר תקופה, כך ש"חזק" זו הגדרה יחסית. כדי לדאוג שע' ישכח מהמבחן הארור, דאגנו מיד לכוס יין שזיפים בדבש (24 שקל), שהיה מתקתק ונעים והתחיל לגרום לתופעות השכחה הרצויות. למנה ראשונה טעמנו גיוזה שרימפס (26 שקל) - ארבעה כיסוני בצק שקוף ממולאים בשרימפס וירקות, שעברו טיגון קל. מנה מצוינת לפתיחה, אם כי הייתי מוותרת על הטיגון הקל. אני אוהבת את הכיסונים שלי מאודים, אבל זה רק עניין שלי ושל האלרגיה המטופשת שלי לטיגון. מנה ראשונה נוספת הייתה קרפצ'יו סלמון וטונה ברוטב סויה, יוזו ושמן שומשום - מנה עדינה וקלילה שלא תפסה מקום מיותר בקיבה שמיועד לסושי.
רגועים והלומי יין שזיפים, סימנו לרפאל שהגיע עת הסושי, העניין שלשמו התכנסנו. לפני הסושי הגיעה שלישיית רטבים מסקרנת אל השולחן: גרגר נחלים עם כוסברה ושמן חרצני ענבים (רפאל נשבע שיש דבר כזה, הוא נשמע לי איש אמין), ספייסי מיונז ורוטב שלושה פלפלים, כולם משובחים וכמו נולדו כדי ללוות את הסושי. מאחר שכבר הוצאנו את ע' מהבית באיומי סכין, כדאי כבר שננצל את המומנטום ונטעם דברים מיוחדים שעדיין לא טעמנו. ברוח זו בחרנו ב גונקאנמאקי טוביקו (24 שקל), שתי יחידות של כדור אורז אליפטי עטוף באצה ומעל ביצי דג רחף כתומות ומתפצפצות בפה. אין לי מושג מהו דג רחף, אך מצידי שירחף באוויר כל היום ויפתור מבחנים, העיקר שהביצים הכתמתמות שלו הן מעדן שמשתלב מצוין עם כדור האורז והאצה.
אחריו הגיע הקאני רול (26 שקל) - מאקי אינסייד אאוט של סרטן רך שריון מטוגן בפנקו, ספייסי מיונז, אבוקדו ומלפפון בציפוי שבבי טמפורה. אולי זו לא חוכמה, כי כל מה שמכיל שמץ של סרטנים גורם לי לוויברציות קשות, אבל מדובר באחד הרולים החזקים שטעמתי. ואם כל זה לא מספיק, אז קבלו את כוכב הערב: 'אאוט אוף קונטרול' מתפריט המיוחדים (29 שקל) - ארבע יחידות של ספייסי טונה ושבבי טמפורה בציפוי של אבוקדו וטונה. נשמע סטנדרטי, אך מדובר באחד הרולים המוצלחים שניסיתם. לגמרי אאוט אוף קונטרול. סיכום ביניים קצר שערכנו בינינו, העלה שהטריות של הדגים היא חלק מסוד הקסם, האורז מדויק, הרטבים נפלאים, המחירים סבירים- איפה כאן הקאץ'? זהו, שאין. באמת שניסינו לחפש.
אי-אפשר לחתום ארוחת סושי מבלי לטעום את סנדוויץ' הסושי המהולל, וכך בא אל פינו גם Fu Cheese (36 שקל), ארבעה סנדוויצ'וני' סושי עם גבינה צהובה, סלמון ואבוקדו, כשכל אלו עטופים בבלילת טמפורה ומוגשים עם טריאקי שנעשה כאן במקום. בשלב של הסנדוויץ' נדמה שע' שכח בכלל שפעם אמור להיות לו מבחן. "מה זה בכלל מבחן? למה לא באנו לכאן קודם? למה תמיד את מתעקשת להישאר בבית כשאפשר לצאת לאכול סושי?" ושאר האשמות שגברים נוהגים להשתמש בהם אחרי שתי כוסות יין שזיפים וקצת יחס חם. עשיתי מה שאני יודעת לעשות הכי טוב: התעלמתי וביקשתי תפריט קינוחים. למען האמת, בסושיות אני לא טורחת להביט אפילו בקינוחים משום שלרוב זהו הצד החלש, אולם שתי העלמות ממש התעקשו שננסה את הטירמיסו, ולעומתן רפאל חשב שהמוס שוקולד דווקא ראוי לטעימה. בצער לא רב וביגון כלל לא קודר נאלצנו לטעום את שניהם.
אני מוכרחה לציין שבשלב הזה כבר הפנמתי שנמצאה סושייה חדשה, כזו שאם היא תשמור על רמה כזאת, מחירים כאלו ושירות כזה עשויה לשבור כאן את שוק הסושי. ועדיין, לא ציפיתי להפתעה שהמתינה לי בגזרת הקינוחים. במחיר מזערי של 19 שקל טעמתי כאן את אחד הטירמיסואים המושלמים בעיר, שלא נאמר בארץ. מה זה העונג הזה? למה מגיע לי כל הטוב הזה? מוס השוקולד היה גם הוא משובח ועשיר, אבל הטירמיסו? טעמו יישאר איתי עוד הרבה זמן. או לפחות עד הפעם הבאה שאגיע לכאן, ואם יש לכם ספק, היא תהיה ממש בקרוב. אם יש לכם מבחן לשכוח ממנו, קיבה לזכור אותה וחברים לשמח אותם - נראה לי שנמצא הספוט הראוי.
