כמה יכול הלב להכיל? כמה אני מתגעגעת לשקט שהיה מתעורר בחצרי, פוקח עיניים, מתמתח ומקשיב לעפרוני המזמר בין שיחי ההבסקוס. כבר שנה שמתגוררת מתחתי משפחה בת שבע נפשות. כל בוקר האנשים בשכונה מתעוררים להשכמה מרגיזה. צעקותיו הרמות של אב המשפחה, איש שקומתו שחוחה אבל אופן הילוכו הנע מצד לצד מראה שפניו וחיתוך דיבורו אינם מאירים. אומרים:" כלב נובח לא נושך". אז אולי האמרה הזו נכונה, כולו רוח וצלצולים. איש הבקיא ברזי העולם התחתון, "ישב" פה ו"ישב" שם.הכיר היטב את כל בתי המלון להתרגעות קלה של העולם התחתון. קעקועי נחש מפוזרים על שכמותיו, הוא אִין בכל תחום אותו הוא מכיר. איך אמר:" אני לא אוהב ציורי אמנות אצלי בבית, אני אוהב אותם על הגוף שלי, ככה אני מחובר לאמנות". לא התווכחו איתו. מבוקר עד ליל עובד אבי המשפחה בסבלות. סחיבת מטענים כבדים על כתפיו ממקום אחד בחנות המשפחתית למקום אחר. את העבודות השחורות הוא מבצע. בכלל מי שמכיר את המשפחה סבור, שאם עד עכשיו הכרנו את סיפור לכלוכית של האחים גרים, הרי שכאן אנו פוגשים בגירסת הסיפור המודרנית "לכלוך" ממין זכר.
שכונתי ידעה ימים יפים יותר. האחיינית הקטנה של בריז'יט הגיעה משדרות הלומת הקאסמים, הביאו אותה להתארח בביתה של הדודה. ילדה קטנה בת חמש. ביום שהגיעה , לקחה אותה דודתה להכיר לה את אנשי השכונה הוותיקים שבהם,כדי שתוכל לשחק עם ילדיהם או נכדיהם. דודיה החליטו לשמח אותה ורכשו עבורה אופניים כדי שתוכל לרכב עליהם בשכונה ולהכיר את הילדים בני גילה. הילדה הספיקה לעשות סיבוב אחד בשכונה, השאירה את האופניים בחדר המדרגות ועלתה לשתות מים, כאשר ירדה לרכב על האופניים בשנית, לא היה להם זכר. כאילו האדמה בלעה אותם.
בכיה של הילדה קרע לנו את הלב. בריז'יט ניצולת שואה מדדה על מקל הליכה עברה מבית לבית עם האחיינית הבוכיה לשאול:"אם מישהו ראה או שמע? מי לקח לילדה את האופניים?" השכנות התלוו אליה ועברו מחצר לחצר ולא היה להם זֶכֶר. אחת השכנות הגדילה לעשות והתקשרה למשטרה. שלא תחשבו שהניידת באה. השוטרים לא מיהרו לבוא. האופניים לא נמצאו. ז'ו ז'ו בעלה של בריז'יט התלונן במשטרה. העיניים האדומות הנפוחות מבכי של האחיינית הקטנה לא נתנו מנוח לאיש מהמבוגרים בשכונה. לימים יכולת להשאיר עגלה עמוסת כל טוב באמצע הרחוב ואיש לא היה חומד אותה לעצמו. ידוע שהקיץ הזה, הילדים משחקים בארגז החול, משתובבים על קורקינט, מחליקים על גלגיליות. כאשר נגנב הקורקינט של אחד הדיירים בשכונה ונעלמו עקבותיו, מסע החיפוש חזר על עצמו. ושוב נעלמו העקבות. אלא שערנותו של אחד השוטרים, עזרה לנו לפתור את התעלומה. "תנסו בטוב, משפחת בצרע היא משפחת פגע רע שברחה מבת – ים להתגורר בשכונתכם. על מעלליה של המשפחה יש לנו תיק עב כרס. תנסו בטוב, הם מנצלים את העובדה, שנגד ילדים מתחת לגיל שמונה עשרה לא נפתחים תיקים במשטרה". עוד באותו יום ראיתי את שכניי מסתודדים לפני דלת ביתו של הדייר מתחתיי. ז'וז'ו ובריזי'ט היו, ועיתונאי מאוד ידוע הכותב בג'רוזלם פוסט התלווה אליהם .
ילדי המשפחה נעמדו מאחורי האב המופתע שזיעה נגרת ממצחו ואצבעות ידיו מורמות בתנועה מגונה כנגד בריז'יט. זו המשפחה היחידה שלא נערכה בדיקה בחצרה. האב התבונן מעל לכתפיו של העיתונאי וראה אנשים שמתקרבים אליהם ומחזקים את עמדתם.
"בלי אישור של שופט, אף אחד לא נכנס אלי הביתה". הרים את קולו האב. האנשים לא נבהלו וביקשו לרכך אותו במילים. "לא צריך שופט, אנחנו לא שוטרים. עברנו מבית לבית מחצר לחצר לראות אולי מישהו "לקח" את האופניים והקורקינט". לא מצאנו. נשאר רק הבית הזה ואתם דיירים חדשים בשכונה, תן לנו לראות, לא מצאנו נלך. זו שכונה שקטה. צרה של איש אחד פה, היא צרת רבים".
קמטי זיעה נקוו במצחו של אב המשפחה, הוא זז הצידה, פתח את זרועותיו המצולקות מבדלי סיגריות ואיפשר את החיפוש. החיפוש נעשה בחצר. הקורקינט הכסוף נמצא ראשון. ז'וז'ו החזיק בקורקינט שראשי התיבות של הילד חרוטים עליו. סבו של הנכד ביקש מברג מז'וז'ו וזה סייע לו לחרוט ראשי תיבות של הילד. האופניים לא נמצאו. לא היה להם זכר בחצר. כאשר ביקשו להכנס הביתה עמדה אשת האיש וסגרה בגופה את פתח הכניסה. היא לא איפשרה מעבר לאיש. אחד הנוכחים הזמין את המשטרה,"נמצאה האבדה, אך לא נוכל לקבלה בחזרה".סיור משטרתי שהיה בסביבה הגיע תוך דקות ספורות. גברת בצרע כשראתה את השוטרים יוצאים מהניידת החווירה. בינתיים ההתקהלות הלכה וגברה. סבו של הילד קיבל עדכון כשהגיע. וכבר כשראה את הקורקינט הכסוף ונגע בחריצי החריטה של נכדו רווח לו. הוא החזיק את הקורקינט בידיו ולא ויתר. בריז'יט, נכנסה לחדרים. בראשון לא מצאה דבר בשני לא מצאה ובחדר השלישי הדמעות שלה הגיחו החוצה. עיניה פגשו באופניים החדשים של אחייניתה. הצבעים שבחרה. צעקה נמלטה מפיה. היא חיבקה את האופניים, אך ילדיה של גברת בצרע הקיפו אותה מסביב ולא נתנו לה לצאת מהחדר.
כל השכונה כבר היתה בתוך הבית. השוטרים פילסו להם דרך ועמדו בין הנצים.
"מר בצרע, חזרת להרגליך הישנים. משנה מקום משנה מזל. אתה , אישתך והילדים מחזיקים רכוש גנוב, מה יש לך להגיד לנו? זו עבודה שלך, של האישה, של הילדים?" מר בצרע החל לצעוק.
"הילדים שלי לא גנבים. מצאו את זה ברחוב והביאו הביתה. ומי אמר שזה שלהם. תנו לי הוכחה שאלה האופניים והקורקינט של האנשים האלה?" בלי הוכחה אני לא משחרר שום דבר."
בריז'יט אמרה שאת צבעי האופניים בחרה האחיינית שלה. היו חשובים לה הצבעים מלאי השמחה. ורוד, צהוב וירוק. שם בשדרות השמים הכהים לקחו לה את החיוך והשמחה. היא כל הזמן צריכה לרוץ עם הוריה למקלט. את האופניים המסמלים עבורה חופש, מרחב ותנועה בחרה מיד בגלל הצבעים האלה שחייכו אליה.אחרי בריז'יט דיבר הסבא שחרט במברג את אותיות שמו של נכדו. הוכחות כאלה אף פעם לא נדרשו בשכונתי.
השוטרת פתחה אזיקים והתקרבה אל מר בצרע. פתאום גברת בצרע קפצה ממקום עומדה ואמרה:"בעלי לא אשם, באמת שלא. זה הילדים, כמה שאני מנסה לחנך אותם ולא הולך לי. בעלי ישב מספיק בכלא והוא מפרנס יחידי, בבקשה אל תיקחו אותו למעצר."
"את הטיעונים האלה אנחנו מכירים מבת ים גברת בצרע, אם את לא מסוגלת לחנך את הילדים שלך, יש פנימיות שזה התפקיד שלהן. גם להיות הורים זה מקצוע." אמר השוטר ולקח את האזיקים מידה של השוטרת. הוא הכניס את יד ימין של מר בצרע ואת יד שמאל שלו ונעל את האזיקים. "לכל מקום שאתם הולכים לגור בו, אתם לא יכולים לשבת בשקט, מלמדים את הילדים שלכם לגנוב מגיל צעיר. לא כאב לכם הלב שהילדים בשכונה הזאת בכו כל כך ועברו מבית לבית לחפש את האופניים והקורקינט. אם היה לכם לב, הייתם מחנכים יותר טוב את הילדים שלכם."
לא ידענו שכל עבירה שתעשה תכניס את מר בצרע לכלא. הוא עבריין מועד. מועד כל הזמן, פעם על סמים ופעם משלם על דרך חינוך ילדיו.שלושה שבועות חלפו מאז תחילת הקיץ. בצהרי יום שני צרחות איומות פרצו החוצה מתוך החצר של גברת בצרע. הילדה הקטנה שלהם בכתה בקולי קולות. אחד האחים ניסה להרגיע אותה אך היא המשיכה לצרוח. ילדה בת שש שלקחו לה את הכדור שקנו לה, הרימה בצעקותיה ובצריחותיה שכונה שלמה. ושוב לא היה עם מי לדבר. האב עובר סדרת חינוך מחדש, האם עובדת כמבשלת. האחות שאיננה נשואה היא המטפלת בילדיהם. אותה הם מקללים ומגדפים. עובדת כמו חמור בבית האחות וזוכה ליחס משפיל. בני הבית התקינו לה כיור בחצר ששם תתרחץ ושם תסעד את לבה בעמידה. אסור לאכול בבית. בבית אוכלים רק בני הבית. השפחה-האחות מותר לה לאכול בחוץ כשהשמש קופחת ויוקדת בשיאו של החום בחוץ. הבית אשר שופץ מבחוץ ומבפנים הוא ארמון קטן. אסור לדרוך על אריחי השיש. הבית זה מקום מקודש. צריך לחלוץ את הנעליים ולהניחם בשורה בצד ימין לפני המדרך של הדלת. את בגדי העבודה ואת הבגדים המלוכלכים צריך להסיר בחוץ לפני שנכנסים יחפים הביתה. כל בית והכללים שלו. בארמון הזה משיש יש מטבח כפרי מעץ דובדבן, אלא שאסור לבשל בו. מתחת לחלוני הפונה אל העורף גברת בצרע ביום חורף וביום קיץ מטגנת קציצות קובה וריח השמן השרוף עולה מעלה מעלה אל חלוני חומס את האויר ומאיים לבלעני. בחילות נוראיות גורם לי טיגון השמן השחור הזה. ואם בא לגב' בצרע לעשות על האש, אז המנגל המשפחתי מוצע מהחצר וככה לקראת שבת כאשר נשות ישראל הכשרות מדליקות נרות לכבוד שבת, הופכת המדרכה ההולנדית שלנו לנערה קלת דעת שהטפשות, הצביעות, הקנאה וההשחתה הן חלק גדול מנופה.
חינוך לערכים בא מהבית. ואם בית שאין בו ערכים ומורשת חינוכית מאין ייצאו הילדים מחונכים? מאין ירכשו מיומנויות של שפה, מתוכניות טלויזיה רדודות שהעברית איבדה עצמה לדעת? מאין יבוא החינוך להוֹרוּת, אם הורים מתנהגים כילדים חסרי מעוף, אחריות ומחשבה? רצחו לי את השקט מזמן, כל פעם הילדים לבית בצרע מוציאים לי את פקקי הוונטיל של האוויר בגלגלי המכונית. הם ממשיכים לגנוב אופניים משכונות אחרות. מפרקים סימנים מוכרים וצובעים אותם מחדש. מחליפים להם זהות וצורה. הבת הקטנה לא תצטרך לבחור מקצוע בעתיד, יש לה את זה מלידה. היא נולדה עם מתת שמים. יש לה קול אלוהי שעולה ויורד בסולמות אופראיות. דרכו היא משיגה את מבוקשה. הבת הגדולה יפהפיה אמיתית, משכילה ודעתנית. אביה חשב להשיא אותה בגיל שש-עשרה עם אדם מבוגר שיבטיח את עתידה ואז יעלמו חובות המשפחה. כי כשכסף מתחבר לכסף אין צרות. הבת הזו לימדה את הוריה שיעור חשוב בחינוך. היא תתחתן מאהבה עם מי שתבחר ועם נגזר עליה להיות דלפונית, אז תהיה דלפונית מתוך בחירה אישית ומתוך אהבה. שאר הבנים במשפחה . הבן הראשון אחרי הבת הגדולה עזב את ערוצי ההשכלה, שכל כמעט אין במוחו הקודח. מגיל צעיר החליט שהוא ולימודים לא הולכים ביחד. בשביל לשרוד לא צריך להיות משכיל, צריך לחיות. ואין כמו עבודת כפיים להרוויח כסף. הסגידה לכסף המרומם הפותח דלתות, היא תכלית מאוויו. הבן השני האמצעי יש לו ידע נפלא בגניבת בעלי- חיים. הוא "אספן" כלבים וחתולים גזעיים. אוסף אותם מחצרות בתים כשבעליהם לא נמצאים ומוכר אותם למרבה במחיר. למי שאין מצפון ואהבה לבעלי-חיים, אין לו דאגות. החיים מלמדים אותו לשרוד בדרך הנראית לו. וכל דרך חשובה בעיניו להשיג את המטרה. הבן השלישי שקרן פתולוגי ומומחה לא קטן ביצירת סכסוכים בין שכנים. כשהוא נטפל לאיזו קשישה ניצולת שואה שבקושי סוחבת את עצמה, הוא מציע לעזור לה לחצות את הכביש. כשהוא מלווה אותה לביתה והיא מציעה לו כוס מים שיקח מהמקרר, הוא פושט לה בין החדרים ומרוקן משם דברי ערך. כל אחד מילדי המשפחה למד בדרך שלו לשרוד. אם נשיא המדינה ניתב את הדרך לסדום ועמורה והוא הדוגמא הרעה לכך, מה יעשו עברייני החינוך כדי לשרוד? כל אחד נוהג לפי מצפונו. אמרה לי אחת משכנותיי:"מצפון זה מוסר. דרך ארץ קדמה לתורה. במקום שאין תורה אין גם מצפון !!! " לך תוכיח בימים אלה, כאשר איש הישר בעיניו יעשה, שהמצפון עבר דירה. האטימות, הרוע, שנאת החינם, הקנאה, הרדידות והבינוניות נותנים כאן את הטון. ואין מי שיקח את החוק וירימו מעל החוק. עיתונאים נרדפים על חיפוש האמת. בעלים של חברת בניה בורח ממגדל הדירות שבנה ומשאיר אוכלוסיית קונים ללא דירה, ללא קרקע יציבה לרגליהם. הגזל והחמס רצחו גם מה שנשאר מהמצפון האישי. אם זה לא סדום ועמורה, אז כנראה שבחלם אני מתגוררת.
