האם הטוסיק של מרינה הוא האחרון שיזכה בכמות כזאת של פלאשים מלטפים? האם אלירז הוא פליט הריאליטי האחרון שיזכה להתרסק מחמת הציפיות המוגזמות בעוד 5-10 שנים? האם גיא גיאור יהיה היחיד שימצא אהבה (כלומר, יחסי מין עם בלונדינית מיובאת) בעזרתם האדיבה של פרנסי ערוץ 10? או אם לסכם בקצרה את זרם השאלות המדכדכות האלה, האם הריאליטי הישראלי בדרך הביתה?
לפני שיצאנו לפרסומות, תמונת המצב נראתה בערך כך: "
כוכב נולד" התקשתה לרגש אותנו שלוש פעמים בשבוע, "הרווק" שהסתיימה לא מזמן השיגה נתוני רייטינג שהם בבחינת עילה להגשת גט, ו"הישרדות אולסטארס", מספרת השמועה, משודרת בערוץ עלום כלשהו בימים אלה ממש, בכך וכך מימדים. נתוני הרייטינג, המדד הכמעט בלעדי לבחינת תוכניות טלוויזיה כיום, ובוודאי תוכניות ריאליטי, מצביע על מכה קלה בכנפי הז'אנר. תוכניות המציאות שממשיכות להופיע, מגייסות את כל האפקטים והפירוטכניקה שהאדם יצר (ראו ניסיון התלת-מימד ב"הישרדות אולסטארס"), או את כל ההתנהגויות הכי קיצוניות שהאדם הדחיק (ראו "ג'רזי שור"). עם כך, האם אחרי שהשתעשענו בו והשתעשענו באמצעותו, ובעיקר אהבנו לשנוא אותו ושנאנו לאהוב אותו, המודח הבא בשדה הקרב הטלוויזיוני עתיד להיות הז'אנר עצמו? או במילים אחרות, האם תמו 15 דקות התהילה של הז'אנר שהמציא מחדש את תהילת 15 הדקות?
"בעולם זה כבר קורה", אומרת ד"ר עמית לביא-דינור, סגנית דיקאן וראש התמחות טלוויזיה בבית הספר סמי עופר לתקשורת במרכז הבינתחומי. "היו שנים שבהן 80 אחוז משידורי רשת פוקס היו ריאליטי, והתקופה הזאת חלפה. כיום אחוזי הצפייה הם בינוניים. בארץ 'הרווק' לא עבדה, ו'הישרדות' הפסיקה לעבוד אחרי עונה אחת. '
האח הגדול' ממשיכה לייצר רייטינג, אבל יש פער גדול בין ההפקה הזו לבין שאר הריאליטי שנעשה בארץ". אלא שהריאליטי הגיע לארץ בעיכוב של עשור אחרי שסחף את ארצות הברית, ולא ברור איך הצלחנו להגיע למידת המיאוס הנוכחית כל כך מהר. האם אנחנו פחות סבלניים כלפי הטלוויזיה שלנו? לביא-דינור טוענת שהמפתח להידרדרות נעוץ בהמאסה של התוכנית על-ידי הזכייניות, ובאכזבה שהיא יוצרת.
"בארץ כל דבר נורא מושכים ומורחים, מנסים לשדר תוכניות פעמיים ואפילו שלוש פעמים בשבוע. לכן הפורמט ממצה את עצמו יותר מהר. מעבר לזה, התחושה היא שבישראל תמיד מעלים את רף הציפיות, כאילו העונה החדשה היא דבר אחר, דבר שלא היה. בארצות הברית עשר עונות של הישרדות היו עשר עונות של הישרדות. כאן, כל עונה היא חידוש. כשאומרים תלת מימד, אנשים מצפים לראות בטלוויזיה שלהם אווטאר פלוס, ומקבלים מוצר ברמה של גן ילדים. יצירת הציפיות הגבוהות מייצרת אכזבה ומיצוי מהיר. הסגנון האמריקני יותר נאמן לעיקרון ה-repetition, והרבה מחקרים מראים שצופים באמת אוהבים את החזרה".
בהנחה שהמגמה תימשך, לא ברור כיצד תוכניות המציאות יצליחו לבנות מחדש את מערכת יחסי האמון ההכרחית בין טלוויזיה לבין אלה שבוהים בה כך וכך שעות ביום. האם נצטרך בקרוב למצוא מושא חדש לצקצק עליו בביקורות טלוויזיה? האם הרגולטורים ברשות השנייה יצטרכו לחפש מושא אכיפה אחר? האם יצרני התוכן יצטרכו להקדיש דקת מחשבה לפני שיכלאו בדירה מרושתת מצלמות אסופה של סובייקטים רנדומאליים? פרופ' ז'רום בורדון מהחוג לתקשורת באוניברסיטת תל אביב מציע לא להספיד את הז'אנר מוקדם מדי. הריאליטי, לטענתו, אולי ישתנה, אבל בטח לא ילך הביתה.
"הישרדות, למשל, היא תוכנית מאוד יקרה, מה שאומר שהעניין יותר שביר - היא צריכה הרבה רייטינג כדי לשרוד", הוא מסביר. "תוכניות ריאליטי יותר פשוטות - 'לרדת בגדול', להחליף אימא, להחליף נני - הן יותר זולות, ויכולות לשרוד בקלות יחסית". מעבר לזה, הריאליטי הולם את הצורך של המפרסמים בתוכן שיווקי כמו כפפה ליד. ומה שטוב למפרסמים, עם כל הכבוד למיאוס שלנו, לא יחלוף מן העולם ללא מאבק. "אני קורא לזה משבר זמני", מסביר בורדון. "יש סיבות חברתיות מאוד פשוטות שמסבירות את עליית הריאליטי, כמו האינדיבידואליזם הנרקיסיסטי, הכמיהה לחשיפה, ואין סיבה שהן ייעלמו".
אז מה נראה כאן בתום המשבר הזה? האם הטלוויזיה שלנו תילכד בידיו של ז'אנר חדש, צעיר ומופרע יותר? לא בטוח. "הריאליטי חוצה פלטפורמות", טוענת ד"ר לביא-דינור, ופרופ' בורדון מסכים. "הריאליטי הוא ז'אנר מאוד היברידי, ואפילו טפילי. לכן הוא יכול להתקדם ולהשתכלל: הוא מאוד מתאים לתקשורת האינטרנטית, הניידת, לטכנולוגיות חדשות. הוא בנוי טוב למעבר הזה".
אורנית קליין-שגריר, מרכזת הוראה באוניברסיטה הפתוחה וחוקרת תוכניות מציאות באוניברסיטה העברית, מאמינה שמי שיצליח לשלב בצורה הכי מדויקת את השידור החי עם ים הפלטפורמות שמסביב, יחייך כל הדרך אל הפיפל מיטר. "קשת, למשל, הצליחה לייצר מעטפת גאונית, טלוויזיונית ושיווקית, עם ערוץ 24 ובעיקר mako. בתוכניות האחרונות של 'כוכב נולד' הם הזמינו את הצופים להביא לפ-טופים לסלון, כדי להציץ אל מאחורי הקלעים בזמן הפרסומות. זה גאוני. הרי ידוע שבני הנוער היום הם מולטי-טאסקרים, והשילוב של זה עם השידור החי, שהוא יתרון גדול, מנצח".
בעניין הטכנולוגיות החדשות, נראה שהריאליטי עשוי גם להושיט גלגל הצלה נחוץ למדיה הטלוויזיונית, ברגעים שבהם נדמה שהיא עוד רגע טובעת בים הטורנטים שמסביב. "הריאליטי בהחלט יכול להציל את הטלוויזיה", אומרת קליין-שגריר, "זה ז'אנר שהציל את ה'ביחד' הישראלי". "יחסית לז'אנרים אחרים, יש לריאליטי יותר סיכוי לעזור לטלוויזיה להמשיך להתקיים, כי הכוח שלו הוא ביצירת אירוע", מפרש פרופ' בורדון. "בפריים טיים הטלוויזיוני כיום, עם ערוצי הנישה האינסופיים שמפזרים את הקהל, קשה מאוד ליצור אירוע, ו-"Big Brother", למשל, הוא אירוע שמצליח בכל פעם מחדש".
כתבת הספדת הטלוויזיה תחכה, והריאליטי, מסתבר, ימשיך לחייך אלינו גם מסרטים דוקומנטריים מתנשאי אף, ואפילו בין הרמות הגבות של דני קושמרו. "גם בחדשות", אומר בורדון, "כשמראיינים היום אדם מהרחוב, מראיינים אותו אחרת. עד ראייה, למשל, ידבר הרבה יותר על עצמו מבעבר. גם הבכי מגיע יותר בקלות. אלה השפעות של הריאליטי, שבליבו עומדת חשיפת הרגשות. גם סרטי תעודה הופכים לריאליטי, כשה'אני' והרגשות של היוצר תופסים מקום מרכזי בסיפור. זה משותף להם ול-"Big Brother". לא בטוח שיוצרים דוקומנטריים יאהבו את ההשוואה, אבל זה דומה".
אז נראה שמרינה קבישר, עם קצת פחות בניית ציפיות וקצת פחות השקעה כלכלית, תמשיך ללוות את המסך שלנו, גם אם לא לשלוט באופן בלתי מעורער על שעות הפנאי שלנו. גם כשלא נצפה בטוסיק הפרטי שלה, נמשיך לחוות שאריות רגשניות של הריאליטי בתוכניות אחרות, ככה שלא נספיק להתגעגע. "לשמחתנו או לצערנו, אנחנו נראה כאן עוד הרבה מאוד ריאליטי", מרגיע פרופ' בורדון. "משולב יותר, מתוחכם יותר, שיווקי יותר - אבל ריאליטי".
