אם יש מישהו הנושא באחריות ישירה, ראשונה במעלה, למרחץ הדמים שגובה מאיתנו, חדשות לבקרים, כביש הערבה - הרי שזוהי המדינה בכבודה ובעצמה. השבוע גבה הכביש האכזר הזה עוד שני קורבנות בנפש, המצטרפים לרשימה ארוכה של נפגעים בו.
והנה, אירוניה של הגורל: יותר משהמשאית הרגה אותם - גבתה את חייהם ה...סטטיסטיקה - זו שמאחוריה מסתתרת המדינה, רק כדי להמשיך ולהתחמק מחובתה הבסיסית להפוך את כביש הדמים הצר הזה לדו-מסלולי לכל אורכו.
ומה אומרת הסטטיסטיקה היבשה? 7,000 מכוניות, לכל היותר, עוברות בו ביממה - הרבה פחות מנתון המינימום של מע"צ, הנושאת באחריות שילוחית, ושלפיו צריכים לעבור בו לפחות 16 אלף (!) כלי-רכב כדי שיהפוך לכביש דו-מסלולי.
הסתמכות המדינה על הסטטיסטיקה האכזרית והארורה הזו, היא תירוץ המחדל הנורא שלה, כשהיא מתייחסת, בשאננות-נפש מחרידה, אל כביש הערבה כאל כביש זניח, שכוח-אל ודל-תנועה, ושאין, לפיכך, בעצם, כל הצדקה לנגוע בו.
המדינה מצפצפת
אלא שהמדינה פשוט מתעלמת מנתון בסיסי חשוב, שאותו העז לחשוף בפנינו מומחה התחבורה, ד"ר משה בקר, הנחשב לאורים-ותומים בכל הקשור לכבישים האדומים בארץ. נתון זה קובע כי בעוד שבממוצע רק 5 אחוזים מבין הנפגעים בתאונות מחוץ לעיר מוצאים את מותם - מזנק בכביש הערבה הנתון הזה כמעט פי ארבעה ומגיע ל-18 הרוגים על כל 100 נפגעים.
אלא שהמדינה מצפצפת, צפצוף אחד ארוך, על קביעתו של ד"ר בקר, שקובע, חד-משמעית, כי צרוף הנסיבות האלה מתאר את כביש הערבה כמסוכן ביותר, המחייב את הפיכתו המיידית לכביש דו-מסלולי. זאת ועוד: המדינה גם מרשה לעצמה להתעלם מהעובדה שבכביש הזה דוהרות, מדי יום, מכוניות רבות החולפות בו במהירות מסחררת של עד ל-138 קמ"ש, לעומת 90 הקמ"ש המותרים. זולת הצבתם, בקושי, של קומץ שוטרי-תנועה בכביש הזה מעת לעת - היא אינה נוקפת אצבע לשינוי המצב הנורא.
אבל, אם כל המחדלים של המדינה בכביש הדמים הזה היא היעדרה של גדר-הפרדה בו. אילו היתה כזו, היו, מן הסתם, נמנעים קורבנות רבים. ואם לא די במחדל הנורא הזה - אפילו שוליים אין בכביש הזה כדי לברוח מן הסכנה הצפויה.
כביש הדמים
אירוניה של הגורל איך שההיסטוריה חוזרת: התאונה המחרידה של השבוע, שבה מצאו את מותם שני קורבנות, החזירה אותי באחת שבע שנים אחורה: ממש אותה תאונה, באותן נסיבות, פקדה אותח מספר קילומטרים צפונה יותר. למרבה המזל עלה בידי להינצל ממנה בשן ועין. גם אני ניסיתי לסטות הצידה - ולא היה לאן - כדי לחמוק מהרכב שהגיח מולי במהירות מסחררת. מאמץ ההסטה כמעט עלה לי בחיי, כשמכוניתי ניצבה ממש על-פי תהום פעורה מתחת. גם התאונה הזו גבתה - איך לא - קורבן בנפש. את תיאורה העליתי, בין היתר, במאמר-מחאה, תחת הכותרת, "
אין דמים לכביש הדמים", ושפורסם באתר "מחלקה ראשונה" ב-21 בינואר השנה.
מאז זרמו מים רבים בים הדמים האדום ושום דבר לא השתנה. מסתבר שלמדינה יש כסף למכביר לכל מיני יעדים משניים, שיש לה בהם עניין מיוחד, אבל אין לה כסף למיגון כיתות בשדרות, אין לה כסף לכל ניצולי השואה הקשישים, אין לה כסף להרחבת סל התרופות לחולי סרטן ולנזקקים אחרים, ואין לה גם כסף, בראשית שנת הלימודים, לשלם למורים, כדי שמשכורתם לא תהיה משכורת-רעב.
שום מדינה נאורה בעולם אינה מתייחסת בשוויון-נפש כזה לאזרחיה. הגיעו הדברים לידי כך שקבוצת משפטנים בכירים שוקלת עתה הגשת תביעה נגד השלטונות על המחדלים האלה. בין אותם משפטנים מצוי גם שופט (בדימ.), הטוען כי המדינה אינה יכולה להתחמק מכתב אישום, אם וכאשר יוגש נגדה. מה שנותר הוא רק לצפות לחלוץ במחנה שיהין לנקוט את הצעד הנועז הזה. אחרי ככלות הכל מדובר ברשלנות פושעת של מדינה, המפקירה את שלום אזרחיה ונמנעת ממילוי חובתה הבסיסית לתחזוקה תקינה של כביש- דמים.
