המתח הורג אותי - האם יצטרף עמי איילון לממשלת אולמרט הכושלת? תמכתי בעמי איילון בפריימריז על ראשות העבודה מתוך תחושה שהוא מבטא זן של מנהיגות אחרת, נקייה, ישרה, נאמנה לערכים שאי-אפשר לקנותה בהבטחות סרק ובכיסאות, בקיצור - בנזיד עדשים. מאז תום הפריימריז שבהם הפסיד בעיקר בגלל זיופים וקניית קולות על-ידי מחנה יריבו, שמר איילון לרוב על שתיקה ועמימות. הוא לא קיים קשר עם תומכיו, לא התייעץ עמם, לא הוביל מהלכים מדיניים או חברתיים במפלגה ובסיעה ולא פעם הופעותיו המעטות והצבעותיו היו יותר ממוזרות. למשל, בחוק קק"ל. יש לי תחושה שהדבר נובע מטירונות פוליטית, הגובלת בנאיביות, ומכמה עוזרים ויועצים הרוחשים סביבון והרעבים למשרות וכוח. ככה לא בונים מנהיגות.
תחילה היה מוכן לתת יד להדחת שרת החינוך, יולי תמיר, כדי לרשת את מקומה. בכך היה נותן יד לנקמה של אהוד ברק במי שלא תמכה בו בפריימריז. ברגע האחרון נסוג איילון מכך בלחץ תומכיו. אחר כך ניסה להתמנות לשר במשרד הביטחון. ברק לא רצה בכך. עכשיו ברק זקוק לאיילון כאליבי להישארותו בממשלה לאחר וינוגרד ואיילון נראה כנוטה להיענות לחיזורים.
אני שמח שאהוד ברק ושלום שמחון מבקרים אצל איילון בביתו אך כוונותיהם אינם לחזק את מנהיגותו אלא להיפך - לחבק אותו חיבוק דוב ולנטרל אותו כדי שעם פרסום דוח וינוגרד לא יעמוד בראש הדורשים את התפטרות אולמרט והקדמת הבחירות.
אז מהו נזיד העדשים שיקבל בתמורה? שר בלי תיק. חברות בוועדות שרים, כאילו טיפול בעורף, לשכה, נהג, שומר ראש וכמה עוזרים. מה יפסיד? את כבודו, מעמדו, את סיכוייו להיבחר אי-פעם לעמדת הנהגה. זה כדאי?
כותבים בעיתונים כי ברק הציע לאיילון גם את התואר הריק מתוכן של סגן ראש הממשלה, אך פואד הטיל על כך וטו. הוא חושש שמא הדבר ייתן לאיילון את המקום השני ברשימה לכנסת הבאה. בן-אליעזר יכול להסיר דאגה מלבו. במקום הראשון ברשימה, לאחר אהוד ברק, יזכה מי שיעמוד בראש המאבק הפוליטי נגד הממשלה והעומד בראשה ומי שינהיג את המאבק החברתי-ערכי במפלגת העבודה. יהיה זה בהכרח מי שאינו משרת בממשלת אולמרט. אני מעז להניח שמספר שניים יהיה אחד מאלה - אופיר פינס, שלי יחימוביץ', אבישי ברוורמן או קולט אביטל. בתרחיש מסוים זה יכול להיות אפילו עמיר פרץ.
עמי איילון יכול עוד להציל את כבודו הכמעט אבוד אם יוביל עכשיו את המאבק נגד התקציב האנטי-חברתי ונגד חוק ההסדרים, אם ייאבק נגד השחיתות, בעד שלטון החוק ונגד המגמות ההרסניות של אולמרט, בראון ופרידמן - איש, איש בתחומו. ואם יילחם בעד תהליך שלום אמיתי שמתבטא לא רק בדיבורים אלא במעשים בשטח.
למען כל תומכיו ולמענו אסור לעמי איילון להיכנס לממשלה הכושלת הזאת. עליו להיאבק מבחוץ למען הנושאים שבגללם תמכו בו כה רבים. האם עליהם להתחרט? אסור לעמי איילון ללכת בדרכו של עמרם מצנע, שגם הוא הרים ידיים מהר מאוד. הוא אומנם פרש מן החיים הפוליטיים הפעילים והציל את ירוחם אך החזיר את מפלגת העבודה לדינוזאורים ולקבלני הקולות. קיוויתי שעמי איילון יוביל דרך חדשה עם אורך נשימה. האם הפתרון היחיד הוא הייאוש?
