דמיו של דני כץ זועקים כול העת מן האדמה, קבעה השופטת אילה פרוקצ'יה, בשעה שדחתה, ביחד עם חבריה בבית המשפט העליון, את ערעורם של חמשת הערבים על הרשעתם במשפט החוזר. גם חלוף השנים אינו גורע מעוצמת הפשע הנורא אשר קיפד חיים צעירים של נער חמודות רך בשנים שטרם טעם טעמם של החיים, פסקה שופטת בית המשפט העליון, תוך שהיא מדגישה שמערכת המשפט מיצתה את כל האמצעים שבידיה עד ששארית העננה שהיתה נסוכה על הפרשה נמוגה. הכול נעשה, נאמר בפסק הדין, תוך כיבוד זכויות היסוד של הנאשמים וחתירה להגיע לחקר האמת.
דני כץ היה כבן 14 שנים בעת שנחטף ונרצח ב-8.12.83 לאחר שיצא מביתו בשכונת דניה שבחיפה. גופתו התגלתה במערה סמוך לכפר סכנין לאחר שלושה ימים. חמשת הערבים, ששניים מהם, לפחות, הורשעו גם ברצח דפנה כרמון, בוודאי עשו את מה שעשו ממניעים פוליטיים-אידיאולוגיים. מתוך שנאה ליהודים באשר הם. הדברים צריכים להיות ברורים. דני כץ לא פגע בהם במאומה. הוא לא גזל מהם דבר. הוא היה בסך הכול צעיר שהיה בדרכו אל חבר בשעת בין ערביים.
למרות זאת, נהגה מערכת המשפט בישראל, כאמור, בשיא הזהירות בחמשת הרוצחים. עניינם נבחן בקפדנות בבית משפט מחוזי בחיפה ואחר כך בערכאת הערעור ואחר כך שוב בידי מי שהיה אז נשיא בית המשפט העליון (השופט מאיר שמגר). שבעה שופטים בסך הכול בחנו את הראיות בשלב ההוא. אבל הלובי הערבי בעיתונות הישראלית לא שקט בכול אותם שנים. מאמרים אין-ספור הוקיעו את העוול שנעשה, כביכול, לפרחחים מכפר סכנין. בסופו של דבר נאלץ שר המשפטים דאז , פרופ' דוד ליבאי, להורות על בחינה חוזרת של ההרשעה בידי מי שהיתה אז המישנה ליועץ המשפטי לממשלה (יהודית קרפ).
סוף דבר: אהרן ברק, מי אם לא הוא, הורה על קיומו של משפט חוזר, מתוך חשש של ממש, לטענתו, שלחמשת הרוצחים נגרם עיוות דין. המשפט החוזר התקיים, הפעם בבית המשפט המחוזי בתל אביב, והכרעת הדין מחזיקה לא פחות מ-400 עמודים. ההחלטה במשפט הזוטא, שבמהלכו נבחנו טענות בדבר כפיית ההודאות על הנאשמים, משתרעת אף היא על כ-400 עמודים. ההרשעה החוזרת נשארה, אפוא, על כנה, אבל הלובי הערבי שוב לא אמר נואש: הוא המתין עד אשר שמעון פרס ייבחר לנשיא כדי לחזור ולפנות לוועדת שיחרורים מיוחדת על-מנת שזו תמליץ בפניו לקצוב את עונשם של רוצחיו של דני כץ.
יכול להיות שהכול פעלו כדין ובתום לב, לרבות חברי הוועדה שבראשם עמד השופט דוד בר-אופיר, כמו גם שר המשפטים דהיום, פרופ' דניאל פרידמן, אבל יש בכול זאת משהו שמפריע לי. לפני כמה שנים תוקן החוק המאפשר את קציבת עונשם של רוצחים באופן שנקבע בו שאם אדם רצח ראש ממשלה ממניע פוליטי-אדיאולוגי, הוא לא ישוחרר לעולם. אם כך, מדוע אי אפשר ליישם את אותה אמת מידה גם על ערבים שרצחו סתם נער יהודי, לא ראש ממשלה, מתוך מניע דומה?
כלום דמם של דני כץ, או של דפנה כרמון, או של יהודים אחרים שנרצחו בידי ערבים, סמוק פחות מדמו של יצחק רבין?
