כמה מבכירי העיתונאים התגייסו לאחרונה, לא חלילה לביעור נגע השחיתות, אלא לחיפוי עליה - ובעיקר על האתרוג התורן - מפני מי שמנסה לשים את האצבע בסכר ולבלום את הנחשול המאיים.
קשה להסביר את העליהום נגד החשב הכללי, ד"ר ירון זליכה, אלא אם כן לתוקפיו יש אינטרס פוליטי בעניין, ובמילים פשוטות: השארת אולמרט על כס ראש הממשלה, ובלבד שימשיך ללכת בתלם "תהליך השלום", שם קוד לפירוק מדינת ישראל. כדי להסיר ספק: "תהליך השלום" נועד להפוך את לב ארץ ישראל למדינת אויב, והוא ההפך הגמור לשלום אמת. ניתן לומר בפשטות: או מדינה פלשתינית או שלום. שני אלה אינם יכולים לדור בכפיפה אחת.
ההתניה של גיבוי פוליטי והעלמת עין משחיתות תמורת ביצוע מדיניות הרפתקנית ומסוכנת אינה חדשה. היא הופעלה גם בימיו של האתרוג הקודם, שגירש יהודים מבתיהם בארצם, ובלבד שהמעשה ימנע את סילוקו מלשכת ראש הממשלה בגלל מעשי השחיתות שנקשרו בשמו. בימיו נקבעה האמירה ש"עומק העקירה כעומק החקירה", וככל שעומק החקירה רב יותר - והפשע חמור יותר - כך נדרשת עקירה עמוקה יותר, נרחבת יותר, כואבת יותר.
לפי מפתח זה, התזזית שבה נתונים אהוד אולמרט ושותפתו למצעד האיוולת ציפי לבני, והנכונות להרחיק לכת עוד ועוד במסגרת המדיניות האבסורדית של שטחים תמורת טרור, משקפות חשש מחקירה עמוקה ומעונש כבד. אם למרות זאת חושף השחיתות נדרש על-ידי עיתונאים בכירים ללכת הביתה, הדבר משקף הידרדרות חמורה ברמתה המקצועית של התקשורת ובמניעיה, עד כדי קשר פסול בין שלטון לתקשורת.
לכאן מתקשר גם המסע המתנהל נגד שר המשפטים דניאל פרידמן. גם כאשר מדובר בשר משפטים מטעם, בשר שנועד לשפר את סיכויי השרידות של אהוד אולמרט, ניתן לשקול את הצעותיו ולדון בהן באופן ענייני. כאשר עדר התקשורת שועט בכיוון אחד - במקרה זה בעד ביניש ונגד פרידמן - שוב מתעורר ספק לגבי טיבה של התקשורת המתיימרת להיות ביקורתית. פרידמן הוא תופעה זמנית וחולפת, המתאפיינת על-ידי הכוונה לבלום את עוצמתה של המערכת המשפטית המאיימת על אדוניו.
לעומת זאת, אותה מערכת משפטית - ובמיוחד האימפריאליזם השיפוטי המגלומני שלה, המאיים על עיקרון הפרדת הרשויות ועל הבלמים והאיזונים החיוניים - תשרוד את פרידמן. הסכנה העיקרית עבורה: היא עצמה. הקו הפוליטי החד-צדדי המאפיין אותה הוא זה השוחק את אמינותה בעיני חלקים נרחבים מאוד בציבור. דוגמאות: היענותה לרבות מהגחמות של "טרנספר עכשיו" ושל ארגוני שמאל קיצוניים אחרים; התגייסותה למען הצמדה כמעט מלאה של גדר "הביטחון" אל "הקו הירוק"; ההכשר שנתנה לגירוש יהודים מבתיהם בארצם - פגיעה אנושה בזכויות האדם בידי מי שאמורים דווקא להגן עליהן.
הרשות השופטת הפכה בהקשרים מסוימים לרשות-על, המכתיבה לרשות המבצעת מה לבצע ופוסלת חוקים של הרשות המחוקקת. לידיעתם של כתבים שונים המתבשמים מהביטוי "חוק עוקף בג"צ": אין דבר כזה. הכנסת היא הרשות המחוקקת, וחקיקה אינה עקיפה של הרשות השופטת.
במקרה של גדר "הביטחון" הקשר שלטון-תקשורת-הון מורכב אף יותר. גדר פוליטית, הקשורה לביטחון רק באופן רופף, ושעיקר תכליתה להסיג את ישראל אל "הקו הירוק" (כמעט), זכתה לגיבוי של המערכת השלטונית על 3 רשויותיה, של המערכת התקשורתית התמנונית על עשרות זרועותיה, ושל קבלנים ואנשי עסקים שעשו הון רב מבניית הגדר המיותרת ומהזזתה שוב ושוב תוך בזבוז כספי ציבור על "עגל זהב" מגלומני. המיגון משחית: מבחינה מדינית, מבחינה ביטחונית, מבחינה כלכלית, מבחינה פסיכולוגית, מבחינת טוהר המידות. ההגנה הטובה ביותר היא התקפה.
התקשורת "החוקרת" המגויסת לא ביצעה את תפקידה והשתלבה בקשר החמור שלטון-תקשורת-הון. ככל הנראה נזדקק בעתיד לוועדת חקירה ממלכתית לחקירת האינטרסים והשחיתויות בהקשר של בזבוז כספים אדיר על מיגון שאינו פותר כמעט מאומה: האויב צוחק ועובר את הגדר מעליה (קסאמים, סולמות) ומתחתיה (מנהרות); השמאל הקיצוני צוחק כאשר ישראל נדחקת ל"גבולות אושוויץ"; והקבלנים צוחקים כל הדרך אל הבנק.
