בכל הסקרים שנעשו בשנים האחרונות ובחנו את אמון הציבור בפוליטיקאים. התוצאות היו שהציבור לא מאמין להם, שאינם מחויבים להבטחותיהם. ששפתם היא רבת משמעות ונתנת לפרשנויות שונות והפוכות.
אין ספק שההכללה המתקבלת מיחס הציבור לפוליטיקאים עושה עוול לחלק מהם, שכן יש פוליטיקאים עם יושרה ורמת מוסר גבוהה. אולם אלה הפכו למבקריה החריפים ביותר של המערכת הפוליטית.
קחו לדוגמא סופרים ומשוררים כמו אורי צבי גרינברג, ס. יזהר, דב סדן, שקפצו למים הסוערים של הפוליטיקה הישראלית ונטשו אותה, כבורחים מספינה טובעת.
סופרים אחרים רבי השפעה מכירים בכוח של הפוליטיקאים לקבוע את גורל חיינו אך מעדיפים להשפיע על מקבלי ההחלטות באמצעות עטם המושחזת. כך נוהגים עמוס עוז, מאיר שלו, דוד גרוסמן ואחרים. הם מייסרים את הפוליטיקאים על דבריהם, על התנהלותם, על ההחלטות השגויות שהם מקבלים מבלי להניד עפעף. על זה נאמר "הכלבים נובחים והשיירה עוברת".
בעוד הסופרים והפובליציסטים נזהרים בכבוד הפוליטיקאים ומבקרים אותם בשפה צחה ונקייה כמו "צר לי על החלטתם השגויה" או "הדעת אינה סובלת את העוול למיעוט הערבי" או "חברה שמכבדת את עצמה לא יכלה לקיים פערים כאלה" השפה הפוליטית היא פחות פרלמנטרית. מדי יום יהיה חבר כנסת שייכנה את שכנו במשכן בשם "מניפולטור", "קומבינטור", "שקרן", "גזען", "מאחז עיניים".
פעמים רבות תשמעו את הפוליטיקאי אומר "שלא לפרוטוקול" או "אוף דה-רקורד" או "אם תגיד שאמרתי אכחיש", וכך תמצא את הפוליטיקאי אומר "בשמאל טוק"..." בסופו של דבר נצטרך לרדת מרמת הגולן". ולמחרת הוא יעלה על דוכן הכנסת וישא נאום חוצב נגד כל משא-ומתן עם נשיא סוריה.
פוליטיקאי יכול לצאת בשצף קצף נגד כוחם המופרז של ועדי העובדים החזקים במשק ולאשר למחרת הטבות מפליגות בצריכת חשמל לעובדי חברת חשמל, משום שהוא צריך את קולותיהם בפריימריז במפלגתו.
כמה פעמים הבטיחו פוליטיקאים לפני בחירתם הורדת שכר הלימוד באוניברסיטאות, או העלאת השכר למורים. הם עורכים מסע מפרך בעשרות חוגי בית וסניפי מפלגה. מדברים בפני מאות סטודנטים ומורים, מרימים את קולם, דופקים על השולחן. וכשהגיעו למושבם הנכסף בכנסת, שפתם נדמה ואצבעותיהם לא הורמו להצביע עבור מה שהבטיחו לציבור.
גם על כך יש להם הסבר "משמעת קואליציונית", "זאת לא העת לפרק את הקואליציה", אנחנו במלחמה נגד החמאס, החיזבאללה, "האיום האירני".
וכך מקצצים בקצבאות הזיקנה, משאירים את שכר הלימוד באוניברסיטאות, ממשיכים לקפח את המיעוט הערבי ומזניחים את העלייה מאתיופיה.
ואנחנו "עמך" ממשיכים לשמוע את דברי ההבל, מהנהנים בראשנו, שאכן יש סדרי עדיפויות וגם אם חבר הכנסת התחייב בנקיטת חפץ שהוא יילחם עד חורמה בעד הזקנה השוכבת במסדרון בית החולים, או יסייע לחייל הדרוזי או הבדואי למצוא עבודה או מקום מגורים בעת שחרורו, אין לאותו שר, או חבר כנסת כוונה לקיים הבטחתו.
אנחנו, ציבור המצביעים, נחזור פעם אחר פעם ונצביע עבור אותו שר, "קומבינטור" שלא קיים כמעט כלום מהמצע המפורט שנכתב לפני הבחירות, שכבר בעת כתיבתו לא התכוון לממשו.
על המדף בביתנו מונחים עשרות מצעים מכל המפלגות, רוב הפוליטיקאים לא מכירים את תוכנן. רוב סעיפי המצע מתחילים במילים "מפלגתנו תפעל לקדם את..."
למען כבודם ודברתם של הפוליטיקאים ראוי שכולם יתלכדו לנוסח מצע משותף: טובת העם והאזרח לנגד עינינו, בכל מקום ואתר. יהודי, ערבי, דרוזי, צרקסי, הגר והזקן, הבריא והחולה העובד והמובטל, העשיר והעני, אב ואם בישראל. אנחנו מחוייבים לכולכם.
אולם נבצר מאיתנו להענות לצרכיכם. יש לנו רצון עז אך יכולתנו דלה. לא נוליך אתכם יותר בכחש ובהבטחות שווא. אנחנו משוכנעים שתכבדו את היושר שלנו גם אם לא יהיה מענה לבקשותיכם. אך כל עוד נשמה באפנו נהיה השליחים שלכם.
