תארו לעצמכם שאולמרט היה מחליט שלא לבטל את הריטואל השנתי. היינו נאלצים לפגוש אותה גברת בשינוי אדרת בהארץ, מעריב, ידיעות, ישראל היום, ישראלי, מטרו, העיתונות הרוסית, הג'רוזלם פוסט, מקור ראשון/הצופה, קול ישראל, גלי צה"ל, ערוץ 1, 2 ו-3, ערוץ הכנסת, העיתונות בערבית ועוד, ועוד.
אינני יודע מה הסיבה המכרעת שהביאה את ראש הממשלה לגזור על עצמו שתיקת-חג - העומס הצפוי של הראיונות או הרצון להתחמק משאלות קשות בענייני השחיתויות וכד'. אך תהא הסיבה אשר תהיה, היא ראויה לכל שבח וברכה. אנחנו הקוראים נחלצנו מצרה - לפגוש אותן התשובות בעשר וריאציות ויותר.גם הגאון הגדול ביותר לא יוכל לחדש בזמן כה קצר.
אני עוד זוכר תקופה שבה ראש ממשלה היה מתראיין במשורה. הוא היה מדבר בעיקר בכנסת או במרכז מפלגתו ולעיתים נדירות בשיחות רקע. בהדרגה נוספו הראיונות, אבל רוב ראשי הממשלה פיזרו את הראיונות - פעם לגוף אחד ופעם לגוף אחר. כלי התקשורת שלא זכו בראיון חיפשו אלטרנטיבה אצל שר הביטחון או שר החוץ או שר האוצר או מנהיג האופוזיציה. גם שם לא נאמר הרבה. אריק שרון הרבה לומר כלום בעשרות ראיונות וכשרצה לומר דבר רציני עשה זאת בשיחת רקע עם יואל מרקוס בהארץ.
עד היום לא הצלחתי למצוא קורא אחד שעבר מידיעות אחרונות למעריב או להיפך בגלל ראיון עם ראש ממשלה או מי שהחליף ערוץ בגלל ראיון שכזה. למערכות זהו פתרון קל - שולחים כתב או שניים, צלם, מקליט. עורכים או מתמללים ומפענחים, וממלאים דונמים שלמים בעיתון, ברדיו ובטלוויזיה במקום ליזום כתבות עומק, תחקירים, או חומר מעמיק. פעם היו העיתונים מתהדרים במאמרים של סופרים ואנשי רוח, ברב-שיח רעיוני בוויכוח ממשי. היום התקשורת מראיינת עצמה לדעת.
לכן, תודה לאהוד אולמרט.
