בנאומו הראשון של יו"ר הלשכה בפני המועצה הארצית הנבחרת של לשכת עורכי הדין התייחס עו"ד גיא-רון למחלוקות הנוקבות שבין שר המשפטים לנשיאת בית המשפט העליון וקבע, כי "לדידי, מתנהל בימים אלה מאבק, שהפך לקרב, שהתפתח למלחמה בין שתי עמדות עקרוניות מנוגדות, המיוצגות ע"י ראשי המערכת המשפטית בישראל. מחלוקת זו חולשת על כל רשויות השלטון בישראל".
נראה לי שיו"ר הלשכה מתאר בחריפות יתר את התמונה כ"מלחמה" וניתן לשער כי בכך הוא מושפע מהתבטאויות מתלהמות שבאו, דווקא מכיוון הנשיאה ביניש, שופטי בית המשפט העליון (בדימ.), עיתונאים, אקדמאים שלוחי רסן ואחרים. על-מנת להרגיע את הרוחות ננסה להראות בתמצית את נקודות ההסכמה הרחבות מאוד בין המחנות שהקפן רחב בהרבה מנקודות המחלוקת. הסכמות אלו מהוות בסיס להידברות ואינן מתיישבות עם תרועות הקרב.
כל המשתתפים בוויכוח מסכימים כי בית המשפט העליון חייב למלא את תפקידו כערכאה הבכירה במדינה. בית המשפט העליון חייב להמשיך ולפקח על פעילות מערכת המשפט, תוך יצירת הלכות מחייבות שיחייבו את כלל מערכת המשפט ויפתחו את "המשפט המקובל" בישראל. ללא מילוי תפקיד חיוני זה לא תוכל מערכת המשפט לתפקד.
קיימת הסכמה גורפת כי על בית המשפט העליון למלא את תפקידו אם כבג"צ ואם בשבתו בערעורים על פסקי דין של בתי המשפט המנהליים, באופן שעליו לפקח על רשויות השלטון שיקפידו לפעול במסגרת החוק ועל-פי סמכותם כמוגדר בחוק. אין מחלוקת כי בכל הנוגע להתערבות בשיקול דעת של רשויות מוסמכות, התערבות בית המשפט חייבת להיות זהירה תוך כיבוד העיקרון שסמכויות הביצוע והחקיקה ניתנו לרשויות אחרות. למרות כל הוויכוחים עקרונות אלו מקובלים על כולם אם כי היו ויהיו מחלוקות על יישום עקרונות מוסכמים אלו.
יתר על כן על אף מחלוקות נוקבות דומה כי סמכותו העקרונית של בית המשפט העליון לבטל את חוקי הכנסת אם הם עומדים בניגוד לחוקי היסוד כבר אין מערערים עליה. רבים ואני בכללם שערערו על הלכת "בנק המזרחי" שקבעה סמכות זו משלימים בדיעבד עם פתרון שיאזן בין סמכות זו לריבונות המחוקק והמודל הקנדי המוצע על-ידי השר פרידמן הינו בסיס סביר להידברות.
אכן קיימת מחלוקת ביחס לנושא החמקמק של האקטיביזם השיפוטי וביחס לנושא הויתור על דרישת זכות העמידה כתנאי סף בפניה לבית המשפט הגבוה לצדק. נושאים אלו אינם קשורים זה בזה. יתכן בית משפט אקטיביסט שיקפיד מאוד על דרישת זכות העמידה ובית משפט שמרני שלא יעשה כן. האקטיביזם השיפוטי בנושאי המשפט השונים הוא אכן עילה לוויכוח אך לא למלחמה, שכן הוא פרוש על כלל ענפי המשפט ונוגע לנושאים רבים ומגוונים מדי. נושא דרישת זכות העמידה הוא שונה במהותו אך גם במחלוקת זו ניתן להגיע לפתרון נכון וטוב מהפתרון הקיים - פתרון שיאזן בין הגישות השונות.
כך גם בכל הנוגע לריב הסמכויות בין סמכויות נשיאת העליון ושר המשפטים, עומס העבודה בבית המשפט העליון ובערכאות הנמוכות, דרכי בחירת השופטים ושאר המחלוקות. אין מדובר במחלוקות שלא ניתן ליישבן, אלא במחלוקות שיישובן בדרך שלך פשרה יגרום לכך שסוף סוף, לאחר שנים רבות, תפעל מערכת המשפט על בסיס הסכמה לאומית רחבה.
על-מנת להגיע לתוצאה מבורכת זו יש לנהל את הוויכוח אחרת, ללא התלהמות, ללא הכפשות אישיות וללא שימוש מניפולטיבי באמצעי התקשורת. במקום כל אלו יש לנהל מפגשים שקטים ואף דיון ציבורי פתוח שיתנהל לגופו של עניין ולא מתוך קריצת עין למהדורות החדשות ולכותרות העיתון של מחר.
באשר ליו"ר הלשכה הנבחר, הרי שעד כה, למרות הגדרתו את המצב כמלחמה, הוא נמנע בחוכמה, בניגוד לקודמו, מלהצטרף "כצד לוחם" לאחד המחנות, למרות שניתן לשער את עמדותיו בוויכוח. לשכת עורכי הדין בה קיים ייצוג רב להשקפות השונות יכולה ואולי אף חייבת להיות במה להידברות ומציאת פשרות. אם ישכיל יו"ר הלשכה לנווט אותה במסלול זה הוא יוכל לתרום בכך תרומה רבת ערך למדינה ולחברה.
