ועידה בינלאומית. זה שם המשחק המדיני העכשווי. מנהל המשחק הוא שוב נשיא ארה"ב - ושוב קוראים לו בוש. הוא נוקט בכל אמצעי הפיתוי כדי להעלות אל המגרש את השחקן הישראלי, אהוד אולמרט שמו.
אי אז, בסוף שנות השמונים, היה זה בוש האב שהוביל את המהלך, בתקווה לזכות בתהילת עולם, כמשכין השלום במזה"ת, וכתוצאה טבעית מכך - בפרס נובל לשלום. שלום - שכל כולו על חשבון ישראל ואינטרסיה החיוניים. שלום שבו צד אחד (ישראל) נותן, צד שני (הערבים) מקבל.
בעולם הערבי ידעו היטב, כי נקרתה לידיהם הזדמנות פז לקבל בחזרה את כל מה שהפסידו במו רגליהם. מוועידה בינלאומית - הם הבינו - יש לנו רק מה להרוויח. להשיג את מלוא דרישותינו. בישראל לעומת זאת נחלקו הדעות. "רודפי השלום" בכל מחיר כמובן קפצו על המציאה. לדידם, על הכל יש לוותר בתמורה להסכמים חתומים. אז מה רע בכך אם הדבר ייעשה בהתכנסות בינלאומית, שמצטלמת היטב, עם לחיצות ידיים ונאומים של מתק-שפתיים?
אל מול מקסם-השוא הזה עמד כצוק איתן עד תום ימי שלטונו באמצע 1992 אדם אחד - יצחק שמיר. ראש הממשלה שהיה מזוהה יותר מכל מנהיג אחר לפניו ואחריו עם ארץ-ישראל וזכותנו הבלעדית עליה, הבין כי ועידה בינלאומית היא מלכודת לישראל, גם אם משתתפת בה ארה"ב הידידה. המאמצים לגרור את ישראל לפורום מעין זה - למשל, תרגיל-לונדון שרקם ב-1987 (הנשיא לעתיד) פרס - נידחו על ידו בתקיפות.
הוא הסביר: ועידה בינלאומית כמוה כטריבונל, בית-דין שדה, שבו ישראל תתייצב מול "כל העולם" כשהיא מתחייבת מראש לקבל כל פסיקה שלו. בפורום מעין זה תימצא ישראל תמיד בעמדת מיעוט. אין לה סיכוי כלשהו להשיג משהו מתביעותיה. ועידה בינלאומית פירושה - כניעה טוטאלית לתביעות הקיצוניות ונסיגה לקווי 67, כולל חלוקתה מחדש של ירושלים, עד המ"מ האחרון.
יגידו מקטרגיו: והרי שמיר עצמו הלך לוועידה בינלאומית במדריד, אוקטובר 1991. ובכן, זו היתה התכנסות טקסית בחסות שתי המעצמות. ממנה החלו הדיונים הממשיים הישירים, הדו-צדדיים והרב-צדדיים, בלי חסות ומעורבות של גורמים חוץ מזרח-תיכוניים ובלי תנאים מוקדמים.
ראש הממשלה שמיר ירד ממרומי הפירמידה השלטונית שנה לאחר מדריד, ומאז חזר ועלה מפעם לפעם רעיון הוועידה הבינלאומית שקיבל הנשמה מלאכותית בימים אלה. מי שמקדם אותו והולך בעיניים פקוחות למלכודת שמפניה הזהיר שמיר, הוא לא אחר מאשר מי שרואה עצמו תלמידו וכיהן כשר צעיר בממשלתו.
ראש הממשלה הנוכחי בוודאי שמע לא פעם ולא פעמיים מפי המדינאי שמיר הסבר חכם ומלומד, מדוע יש להיזהר כמפני אש מהשתתפות בטריבונל זה, שיהיה גרוע לישראל אף מזירת האו"ם. ואולם אולמרט ראש הממשלה, שאימץ את עמדות השמאל, איננו אולמרט שר הבריאות. אחרי כשלון מלחמת לבנון השנייה, הוא משתוקק לעשות היסטוריה כמשכין השלום. לכן, הוא מוכן להיכנס למלכודת הוועידה הבינלאומית בנובמבר, ולקבל את כל תנאי הכניעה שיוכתבו פה אחד לישראל.
למזלנו ולמזלו, עוד ארוכה הדרך לאותה ועידה. עוד אפשר לסמוך על הערבים, שכהרגלם יערימו קשיים בדרך אליה, יציבו עוד ועוד דרישות, לנוכח החולשה הנמשכת שמפגינה ישראל, הן בשדה הקרב הצבאי והן בשדה הקרב המדיני.
לוי אשכול אמר פעם על דוד בן-גוריון, כאשר היחסים ביניהם עדיין היו טובים: "טוב שיידעו אויבינו מבחוץ, כי ליד הגה הביטחון של ישראל עומד אדם שאין לנצחו". דברים דומים אפשר לומר על יצחק שמיר, בקרוב בן 93, המנהיג האיתן כסלע והקשה כצור. הגעגועים אליו, ראש הממשלה השביעי, ואל ראש הממשלה הראשון גוברים לנוכח השחיקה המדאיגה שחלה ב-15 השנים האחרונות ברמת המנהיגות בישראל.
לדעת הערבים, זוהי מנהיגות שאפשר לנצח אותה בטריבונל ששמו ועידה בינלאומית.