לא רציתי לשאול אותה בת כמה היא, למרות שברור היה כי גילה צעיר בהרבה מהמראה שלה. השאלה הייתה אמורה להיות מכוונת אל גודלו של הפער. האם מעל תריסר שנים? והתשובה הייתה אמורה לכוון לסיבת הפער: האם הוא תוצר של לידות הרבה? הזנחה מתמשכת? כניעה פסיבית לגנטיקה גרועה? או שמא זהו פער מדומה?
מה זה פער מדומה?
מובן שלא שאלתי. חששתי פן לא אצליח להסתיר את דעתי האילמת על איך שהיא נראית, אשר ודאי תשתמע בינות למילים, לצלילים, להבעות הפנים, לגוונים. לא היה לי חשק לנקוט בצביעות המתבקשת.
אך הביקורת מוצדקת וצריכה להיאמר: אישה צעירה המעבירה את גופה הזנחה כה חמורה, עד כדי התעללות בגוף - עושה טעות, חוטאת כלפי עצמה, כלפי אוהביה, כלפי התלויים בה וכלפי הסביבה, כן גם כלפי הסביבה (את, אתה ואני), ולא רק מהבחינה האסתטית, אלא גם ובעיקר מבחינה בריאותית כלפי עצמה (אגב, כנ"ל לגבי גברים, בעיקר אלה היולדים הרבה).
נראה שגם היא עצמה מבינה זאת, אחרת לא הייתה מגיעה להתעמל במכון.
אך כאמור לא נשאלתי ואיש לא ביקשני לתת דעתי.
עיקרון "סופיות הדיון" מחייב החלטה, אך טרם הגעתי אליה; האם זהו עצם המראה הלא אסתטי שמעורר את רגשות הדחייה ממנה? או שמא אלה הם הרחמים שהיא מעוררת? כך או כך, האמפתיה כלפיה נבלעה בדחייה, ושוב היא עלתה עד כדי רחמים, וחוזר חלילה...
היא מתעמלת אך בקושי. תנועותיה חסרות קואורדינאציה וחסרות מוטיבציה. היא מרבה לאבד את שיווי משקלה וליפול על המזרן. את שיווי משקלה היא מאבדת גם בתרגיל פשוט כמו הרמת רגל ימין לאחור עם כיווץ ישבנים. בעצם, אין לה שיווי משקל, ודומה שרק כוח המשיכה פועל ומנחה את תנועותיה.
היא צוחקת על עצמה, המדריכה צוחקת איתה - והצחוק הזה עצוב.
לא יודעת כמה ילדים יש לה, אבל גופה גדול ורפוי, בטנה ענקית, היא נעה בכבדות, הילוכה ברווזי, תנועותיה איטיות, מבטה עייף, וכל מה שהיא עושה, אפילו האופן בו היא פורשת את המגבת על המזרן הדק ונאנחת - מעציב אותי. ההימור שלי: 7 ילדים לכל הפחות, והיא התחילה בלידות בגיל 19 לכל היותר.
מעניין, שהיא לא מרבה לומר "בעזרת השם" למרות שהיא דברנית לא קטנה. היא גם לא מברכת את הקדוש ברוך הוא בכל משפט מעבר למצופה למרות שהיא משגרת לסביבה תדמית אחרת. מעניין. מאוד מעניין.
איך היא הגיעה לכאן בכלל, לבושה בבגדים הרבה? מה היא עושה כאן בינינו המתעמלות עם הגרביונים העבים שלה? מדוע היא לובשת מעליהם מכנסיים ארוכים אותם היא מסתירה מאחורי טוניקת פיג'מה בעלת שרוולים ארוכים המגיעה לה עד מתחת לברכיים ועוטפת אותה כמו הייתה יין שמור היטב בתוך חבית עץ נוקשה?
חביתוש עם תרבוש (מבד מגבת על הראש)... ואין פה גבר אחד ממנו יש להצטנע.
ולמה היא עונדת כל כך הרבה תכשיטי זהב על הצוואר והידיים?
ואיך בכלל אפשר להתעמל עם המראה החנוט הזה?
ולמה (ריבונו של עולם), היא תופסת את מקומה בשורה הראשונה של המתעמלות, מול המדריכה המושלמת, מסתירה לכל לובשות גופיות הלייקרה הקצרצרות ולכל בעלות מכנסיי הטייץ המינימאליים את מושא ההערצה והמודל לחיקוי?
מילא היתה חוזרת בתשובה... זה עוד היה נסלח איך שהוא, אבל היא לא!
כאמור, נמנעתי מליזום עמה שיחה, נמנעתי ממפגש העיניים, נמנעתי מלהתעמל בקרבתה, התרחקתי עד אל מתחת למזגן המקפיא. אבל אני, אין לי מזל בדברים האלה... או אולי, במחשבה שנייה, דווקא יש... היא תפסה אותי לאחר השיעור, ממש ארבה לי ליד מתקן המים, ולמרות שהסתתרתי מאחורי הפוני הנצחי ושידרתי שאני נורא ממהרת, היא שאלה אותי הכי רגוע שיש אם אני מתעמלת במכון כבר הרבה זמן.
"רואים שאת בכושר", ציינה במתק שפתיים. אמרתי לה שהתחלנו להתעמל באותו היום ממש, אבל שלא תיפול רוחה שכן לפני כן התעמלתי במקום אחר, ולפני כן "עשיתי הליכה" ובעצם כל השנים אני מתעמלת ושומרת על עצמי כי אסור להזניח, אסור, אסור אסור להזניח, והגוף יש לו זיכרון, והוא גם לא פראייר.
"אההה... נכון, את צודקת מאוד. אסור להזניח"
"אל תדאגי, גם את, לאט לאט תיבני את הכושר שלך, את הזיכרון של הגוף, בהדרגה... אם תתמידי. חשוב להתמיד".
"כן, כן, זה ייקח קצת זמן בעזרת השם".
"כן, כן, הוא יכול לעזור, יכול וגם צריך, חייב!".
"כן, כמובן".
"כמובן"
"בת כמה את?" שאלה לפתע...