יום אחד הזדמנתי לחדר אחד בפרקליטות אחת וגיליתי שם דבר מדהים: מאות רבות של קלסרים נפוחי מסמכים כשהם מונחים על המדפים ועל הריצפה. שאלתי את הפרקליט שהיה בחדר מהם הקלסרים הללו, והלה השיב באדישות שאלה הם תיקי חקירות של חשודים, שחקירתם במשטרה הסתיימה, והם ממתינים להכנת כתבי אישום.
שאלתי את הפרקליט מתי בדעתו לטפל בתיקים הללו, והוא השיב - שוב באדישות - שאין כל סיכוי שבעולם שהוא יגיע אי פעם למצב שאפילו יוכל לעיין בהם.
מקץ ימים לא רבים, הפרקליט התמנה לשופט והוריש את החדר עמוס הקלסרים למחליפו.
יושבים להם מאות חשודים בבית, כוססים ציפורניים, חייהם אינם חיים, לילותיהם טרופי שינה, והם ממתינים להכרעת הפרקליטות בגורלם. והם אינם יודעים אפילו שהתיק שלהם נמק תחת מאות רבות של תיקים אחרים - ללא סיכוי שיגיע בעתיד הנראה לעין לבירור ענייני.
נכון, הסחבת הזו משחקת לידיהם של חשודים שיש להם "חמאה על הראש".
אבל מה עם החשודים המשוכנעים בחפותם?
ומה על אינטרס הציבור?
ומה על אינטרס הציבור כאשר החשוד הוא ראש הממשלה?
המקרה של ראש הממשלה אהוד אולמרט ופרשת כרמיה מראה בעליל שהשעון של הפרקליטות פועל בקצב שפוגע באינטרסים החיוניים של המדינה.
מלכתחילה קשה היה להבין מדוע היועץ המשפטי לממשלה מכדרר את התיק של כרמיה לעבר מבקר המדינה.
כל התנהלותו של היועץ המשפטי לממשלה בפרשת כרמיה מצביעה על כך שהיועץ המשפטי פשוט מתעלם מהעובדה שכאשר הוא מטפל בחשוד, שהוא ראש הממשלה, בקצב ובכלים שבהם הוא מטפל בחשודים אחרים - כי אז הוא, היועץ המשפטי לממשלה, פוגע בכך באינטרסים חיוניים של המדינה.
אם ביכולתו של היועץ המשפטי לממשלה לגרום לנבצרותו של ראש הממשלה עד לסיום החקירה - אדרבא, שיעשה כן.
אבל אם אין באפשרותו לעשות כן, עליו להבין שראש הממשלה החשוד בפלילים מקדיש את מירב מרצו וזמנו להדיפת החשדות ולהכנת הגנתו.
שלא לדבר על עינוי הדין המכרסם בעקשנות בכושרו של ראש הממשלה לנהל את ענייני המדינה - גם כשאינו שקוע בתיקים ובחשדות ובהכנת ההגנה.
הגיע הזמן שהפרקליטות תצא סוף סוף מהבועה שהיא נמצאת בתוכה.