אהוד אולמרט דחה כבר ארבע פעמים לפחות את מועד חקירתו בפרשת הפרטת בנק לאומי, שמנהלת היחידה לחקירות הונאה של משטרת ישראל. זו אחת הסיבות המרכזיות לעיכובים בהשלמת החקירה של אולמרט באזהרה, כחשוד המרכזי בפרשת הפרטת בנק לאומי - דיווח יואב יצחק באתר "חדשות מחלקה ראשונה" (Nfc).
זו, כנראה, תהיה הטקטיקה של אולמרט בכל חקירותיו, על-מנת להגיע ליעדו האסטרטגי: אּתרוּגוֹ על-מנת שלא יועמד לדין.
תקדים אריאל שרון (שיש לו תקדימים קודמים, ותקצר היריעה מלדון בהם) מלמד, שברגע שהעלית המשפטית-כלכלית-פוליטית-תקשורתית מאתרגת מישהו, ילבינו כשלג כל חטאיו. לשם כך הוא רק צריך להסכים למכור את מרבית הנכסים האסטרטגיים של ישראל תמורת לא-כלום. אזי גם שיטוט חסר תכלית באינטרנט יכול להיות מתוגמל במאות אלפי שקלים, ולא להיות עניין פלילי...
המועד החגיגי למכירת החיסול של כל האינטרסים החיוניים לישראל הנו ועידת נובמבר בחסותו של הנשיא ג'ורג' בוש. עד אז ניתן לשחרר כל מחבל, תוך בידוי סיפורי כיסוי, בחסות הנשיא פרס, שמעניק חנינות תמוהות לרוצחים ערביים. כל זה יעמוד, כמובן, בביקורת לא-ממצה של בג"צ - על-מנת להגיע לוועידה בוושינגטון חוגג, ותרן ופייסני יותר מג'ו צ'מברלין במינכן.
זו השוואה נואלת כיוון שצ'מברלין, ראש הממשלה הבריטי, ויתר לאדולף היטלר בנובמבר 1938 על צ'כוסלובקיה ולא על שטחי הכיבוש הבריטיים בצפון אירלנד.
כללי הסקופ
אין להמעיט כהוא-זה בהישג העיתונאי של יואב יצחק מ"חדשות מחלקה ראשונה", שחשף את סיפור הבית ברחוב כרמיה, ודבק בו - למרות עדת החנפים והמלקקים, הגודשת לעייפה את עיתוני ישראל. יואב יצחק לא יקבל את פרס ישראל לעיתונות וגם לא את פרס סוקולוב על הישגו (ואין זה הישגו העיתונאי הראשון), כיוון שהברנז'ה העיתונאית בארץ אינה אוהבת אותו. אדרבא, היא מתעבת אותו, ומצפה בכיליון עיניים לנפילתו.
לא קל להיות זאב בודד בתקשורת הישראלית, ועוד יותר קשה לשחות נגד הזרם. למלקקים צפויים פרסים וטובות הנאה לרוב תמורת מכירת מצפונם העיתונאי.
כשהתקשורת אינה לוקחת סקופ, ואינה מצטרפת אליו בסיפורי המשך - יש לכך סיבות רבות, ובראשן קנאה. "סיפור טוב" מתגבר לרוב על כך. יש בו כוח ועוצמה, שאונסים את היריבים-עמיתים למקצוע להכיר בסיפור, ולהודות שאינו שלהם. כשהתקשורת הישראלית אינה לוקחת סקופ, שהוא סיפור אדיר - ולא רק "סיפור טוב" - סימן ברור, שהסקופ חותר תחת אשיות המערכת הון-שלטון-תקשורת, ומסכן את מיטיביהם של העיתונאים ושל עורכיהם. אפילו בסיפור ואטרגייט המפורסם, שהפיל נשיא בארצות-הברית, ושלח את בכירי ממשלו לכלא, רוב התקשורת האמריקנית לא רצתה לטפל, גם שנגלו הרבה מחלקי הסיפור כתוצאה מהתעקשותם של בן ברדלי, עורך "ואשינגטון פוסט", ושל המו"לית שלו.
ראוי לזכור, כי התקשורת הישראלית הרשתה למשפחת שרון ולנערי שליחויותיה לעשות כאוות-נפשם - ובתנאי שיחריבו יישובים יהודיים. בתמורה קיבלו משפחת שרון ומשרתיה יד חופשית כמעט לחלוטין וחיסיון כמעט מלא מאימת הדין. "כעומק החקירה - כן עומק הנסיגה", טבע בצדק ח"כ צבי הנדל.
המודל שהצליח לפני כשנתיים עומד, כנראה, לחזור על עצמו. אהוד אולמרט הולך למכור הכל, כדי להזדכות על קניית הבית ברחוב כרמיה, על מעורבותו בהפרטת בנק לאומי ועל עוד כל מיני פרשיות, שנצמדו על לא עוול בכפו לאתרוג החדש. קדם לו שימון פרס, שדאג לחלץ את אדון פרנקל, ידידו המיליונר ומיטיבו, שמעורב בפרשיות השוחד בתעשיה האווירית, ויש עוד אירועים כאלה, שעושים צחוק משלטון החוק.
אּתרוּג באמצעות הליכה על סף מלחמה
זאת ועוד, בקיץ שעבר יצאה ישראל למלחמה כשלא הייתה מוכנה כלל. האם אולמרט קיווה להשיג אז אי-אלה הישגים צבאיים, שיימחו את כל חטאיו? האם החימום המבוקר של האווירה בין ישראל לסוריה כעת אינו מעיד על הליכה על סף מלחמה, שנועדה לקטוף זר הישגים מדיניים-צבאיים, שייקלו על הלחצים המשטרתיים על ראש הממשלה?
הרי מצבו הרעוע של צבאנו, שהוצג ברוב עם ביוני-יולי 2006, לא היה סוד. בעצם, רק הציבור הישראלי הופתע מביצועיהם המבישים של צה"ל ושל ממשלת אולמרט. טרם תוקן דבר מאז. אפילו ועדת וינוגרד לא סיימה את דיוניה - גם מפני שעושים לה תרגילים והשהיות. כך, כחמישה-עשר חודש רק דיברו אצלנו, ליהגו, ושפכו הרבה מאוד כספים לריק.
אין שום היגיון אסטרטגי בהליכה זו על סף מלחמה, אלא אם הכוונה להפחיד את היועץ המשפטי לממשלה, ולהרתיעו מלחקור את ראש הממשלה.
אלא שכמו בקיץ דאשתקד, התפוח הלוהט עלול להישמט מידי הלהטוטן, ומאות (ואולי אלפים) ישלמו ח"ו על כך בחייהם ובבריאותם. מה זה לעומת היעד המקודש - אתרוגו של אולמרט?!
ומשהו בעניין היועץ המשפטי לממשלה
"אשכים טמירים" הנם בעיה, הנפתרת גם באמצעים כירורגיים בגיל צעיר מאוד. מני מזוז, היועץ המשפטי לממשלה, גילה רק עכשיו בגילו התקדם, כי אי-פעם בעברו נופקו לו אשכים. לנוכח הגילוי, הוא קבע, בהסתייגויות הראויות, כי ח"כ אברהם הירשזון יועמד לדין על דברים שונים, ממש זוטי-דברים (אם זיכרוני אינו מטעני, לאו דווקא על עזרה לזקנה לחצות את הרחוב) - בכפוף לשימוע. זה היה כשעתיים אחר שקבע מזוז, כי תהיה חקירה פלילית בעניין הבית ברחוב כרמיה.
כתשעה חודשים נמשכה חקירת ח"כ הירשזון. זה יכול להיות סימן וסמל לבאות. בינתיים, כנראה, היה די זמן להשמיד ראיות, ולבדות הוכחות. עברנו כברת-דרך ארוכה - שנות דור - מאז קיבל אשר ידלין ארכה של ארבעים ושמונה שעות להשמיד ראיות. האסלה בביתו עבדה אז קשה מאוד במסגרת המאמץ לבער עדויות מרשיעות ומסמכים.
אולמרט כבר הראה, שהוא יכול לשחק ככל שירצה בחוקריו מיאח"ה בעניין אי-התייצבותו לחקירת עניין הפרטת בנק לאומי. כמו בפרשת הפרטת הבנק - אני מעריך, שפרשת הבית ברחוב כרמיה לא תמוצה בזמן הקרוב, עקב לוח הזמנים הדחוס מאוד של אולמרט. תמיד אפשר לבדות כמה סיפורים על צרכים מדיניים, על לוח זמנים צפוף, על נסיעה חשובה לחו"ל, או לחולון, ועל שעת משבר. זה אינו חידוש מפליג, וכבר היו דברים מעולם. בחורף 1974 אפילו בדו סיפורים על כוננות למלחמה מחודשת נגד סוריה על-מנת לדחוק בד"ר יוסף בורג, מנהיג המפד"ל, להצטרף לקואליציה ללא תנאים.
דרך אגב, אסטרטגיית ההשהיה עובדת מצוין לטובת אולמרט בעניין ועדת וינוגרד. כשיתפרסם הדוח הסופי של הוועדה כבר לא יזכרו למה התכנסה הוועדה, ומערכת הבחירות תגיע. כלומר, למרות האסון הנורא, שחולל בקיץ האחרון, יגיע אולמרט לסיום כהונתו בשלום, למרות שהוא ראש הממשלה הכושל והשנוא ביותר בתולדות המדינה. אפילו גולדה ודיין אחרי מלחמת יום הכיפורים לא שברו את שיאי התיעוב, שחש הציבור כלפי אולמרט. בינתיים - ואין שום סיכוי, שזה ישתנה - נשענת ממשלתו על רוב מוצק בכנסת, שאינו מוכן להצביע אי-אמון, כיוון שאין לו רצון להיפרד מהמושב המרופד היטב בגבעת רם. מערכת בחירות תשלח הבייתה, עם כרטיס רק לכיוון אחד, כשני שלישים מהח"כים הנוכחיים. אם התקשורת אינה מוכנה להיפרד מעטיני טובות הנאתה, מדוע שיסכימו הח"כים לכך?!
