הטיעון המרכזי במאמר זה הוא, כי הישרדותם לאורך ימים של מדינת ישראל ויהודיה מוטלים בספק כל עוד ישנם ערבים הטוענים שכל השטח שממערב לירדן, הנמצא עתה בשליטת מדינת ישראל, הוא ארצם, וכי כוונתם הנחושה היא להכחיד את מדינת ישראל ואת תושביה היהודים ו/או לגרשם; וכל עוד, לעומת זה, ישנם יהודים - ראשי ממשלות שתיפקדו משנת 1992 ואילך, שרים רבים וכמה אישי ציבור מהאקדמיה, מהפוליטיקה ומהצבא - הטוענים אף הם ששטח זה הוא מולדתם מזה אלפי שנים, אלא שבגין פעילות הטרור הערבית המתמשכת והיחס הדמוגרפי הנוטה לצד הערבי, יש לוותר על חלק ממולדתם ולתת אותו לצורכי הקמת מדינה ערבית נוספת.
סיטואציה זו, הנמשכת מזה שנים רבות, הניבה בצד הערבי נחישות יתר שאכן הם יצליחו במזימותיהם ובצד היהודי היא הניבה עיוותים כגון הסכם אוסלו, הסכם וואי, מתווה קלינטון, מפת הדרכים, תוכניות ההינתקות וההתכנסות, וכן לעיתים מאוד קרובות שלטון מושחת ומשחית, לפערים חברתיים עמוקים מדי והתנהלות ממשלתית וצבאית לא ראויה כפי שחזינו במלחמת לבנון השנייה. והגרוע מכל: רבים ורעים מבין יהודי ישראל רואים בטרור הערבי נגד יהודי ישראל מאבק לגיטימי לחופש - בעיקר ידועה לשימצה מי שהיתה בעבר שרת חינוך, שהצהירה כי אין לקרוא לעושי הטרור טרוריסטים אלא לוחמי חופש. לשאלת זה שריאיין אותה אם ראוי לכנות "לוחם חופש" טרוריסט שיורה מטווח אפס בשני פעוטות במטתם היא ענתה, שאין להם ברירה שכן אין להם מטוסי קרב כמו שיש לישראל. מה שגרוע יותר מתשובתה הוא, שהיא טרם הועמדה לדין על תמיכה בארגון טרור והתקשורת ממשיבה לראיין אותה בנושאים שונים. כל אלה עלולים לגרום לחורבנם של מדינות ועמים, כפי שעולה מההיסטוריה האנושית.
זאת ועוד, הקמת מדינה ערבית-פלשתינית ממערב לירדן - מעבר לכך שאין זה מקובל שעם מוותר על חלקים ממולדתו מרצונו החופשי ומוסרם לזרים - נראית כמרשם לחורבן מדינת ישראל, שכן שטח ארץ ישראל שממערב לירדן קטן מדי על-מנת שיכיל שתי מדינות ריבוניות, חמושות ובנות הגנה. גם אם יוסכם מראש על פירוז המדינה הפלשתינית לא יהיה לכך ערך, כי על-פי המשפט הבינלאומי לכל מדינה יש "זכות הגנה עצמית", ולפיכך היא חופשית להתחמש לפי הבנתה. מדינה חמושה זו עלולה לגרום לחורבן מדינת ישראל בסיועה של לפחות אחת ממדינות ערב השכנות ו/או בסיועם של מיליוני פליטים פלשתינים וטרוריסטים מבית מדרשו של בן-לאדן, שיכנסו אליה באורח חופשי. הצפי הוא, שכנופיות הטרור של מדינה זו, אם תוקם חס וחלילה, לא יחזירו את "חרבן" לנדנה אלא לאחר שיחריבו את מדינת ישראל ויהרגו בנו ככל שיוכלו. מכל מקום, כל שטח מדינת ישראל יהיה בטווח תותחיהן.
אם העם היהודי היושב בציון חפץ בחיים, הוא חייב -
א) לאמץ את האמור בחוקתה ובמצעי הבחירות של מפלגת הליכוד לכנסות האחת-עשרה והחמש-עשרה, בהאי לישנא: בפרק ב' בחוקת הליכוד המתייחס למטרותיה, סע' 1(ב'), עמ' 1, נאמר: "שמירת זכותו של העם היהודי על ארץ-ישראל כזכות נצחית שאינה ניתנת לערעור, התמדה ביישובם ובפיתוחם של כל חלקי ארץ-ישראל והחלת ריבונות המדינה עליהם". במצע לקראת הבחירות לכנסת האחת-עשרה נאמר בעמ' 1, שהליכוד יפעל למימוש זכות ישראל לריבונות על יהודה, שומרון וחבל עזה, וכי הוא ימנע מסירת חלקי ארץ-ישראל המערבית לשלטון זר, על-מנת למנוע הקמת מדינה פלשתינית שתסכן את קיומה של ישראל. במצע לקראת הבחירות לכנסת החמש-עשרה נאמר בעמ' 5, שממשלת ישראל תדחה על הסף הקמת מדינה ערבית-פלשתינית ממערב לירדן.
ב) להצהיר, כבל עם ועולם, שוויתור מצד ישראל על רמת הגולן אינו ניתן למשא-ומתן. חשוב לציין את אשר אמר, לאחר תום מלחמת ששת הימים, דוד בן-גוריון, המוכשר והחכם מבין שרי הביטחון שהיו למדינת ישראל, כי ירידה מרמת הגולן תסכן את צפון הארץ.
אלא שמזה שנים רבות אין תנועת הליכוד נאמנה לחוקתה ולמצעי הבחירות שלה. למעשה, כל המפלגות הציוניות הסכימו להקים ממערב לירדן מדינה ערבית נוספת, כאשר אישרו את תוכנית "מפת הדרכים" עת שהשתתפו בממשלת אריאל שרון. יתכן שהגיעה העת להקים מפלגה חדשה שתהיה נאמנה, ללא פשרות, לעקרונות דלעיל.
אחד הטיעונים הנשמעים בפי אישים יהודיים המוכנים להקים מדינה ערבית-פלשתינית ממערב לירדן הוא, לתפיסתם התמימה, שהסכסוך הערבי-יהודי בארץ-ישראל לא ימצא את פתרונו ללא "אופק מדיני". ובכן, אני מציע אופק מדיני, בקווים כלליים, שככל שהוא היוריסטי, הוא עשוי להביא רגיעה לאזורנו בעוד דורותיים או יותר או קודם לכן אם יפקדו את אזורנו משברים קשים בתחום המדיני ו/או בתחום הצבאי. ייחתם הסכם בין מדינות ישראל וירדן לבין נציגים לגיטמיים של הערבים תושבי שטחי ארץ ישראל המערבית ששוחררו על-ידי צה"ל במלחמת ששת הימים בשנת 1967.
בהסכם ייאמר, בין היתר, כי שטחי מדינת ירדן יהיו פתוחים להתיישבות של יהודים, האוכלוסיה היהודית במדינת ירדן תהיה בחזקת תושבים במדינה זו ותהיה בעלת אזרחות של מדינת ישראל, האוכלוסיה הערבית בשטחי ארץ-ישראל המערבית ששוחררו במלחמת 1967 תהיה בחזקת תושבים במדינה זו, ותהיה בעלת אזרחות של מדינת ירדן. מדינות ישראל וירדן תהיינה רשאיות, מבחינה ביטחונית, להגביל את מספר התושבים של העם האחר בשטחן. יקוים דיון באשר לסטטוס של "ערביי ישראל" ויהודיה שלא יהיו מוכנים להישבע אמונים למדינת ישראל כמדינת העם היהודי. בסיוען של ארצות הברית ושל הקהילה הבינלאומית יובילו שתי מדינות אלה מפעל הומניטרי ליישובם מחדש של הפליטים הערביים מארץ-ישראל.
תוכנית זו עשויה להתממש ולהצליח כאשר אוכלוסיה יהודית לא תהיה נתונה לסכנות שתירצח על-ידי שכניה הערבים, כשם שאוכלוסיה ערבית במדינת ישראל לא חוששת שתירצח על-ידי שכניה היהודים.
מומלץ לאישי ציבור, הכלולים בקטע הראשון של מאמר זה, ולכלל הציבור היהודי היושב בציון, לקרוא ולשנן היטב מאמר שכתב זאב ז'בוטינסקי על "טעותו של זאנגוויל", שפורסם בדער מארגן ז'ורנאל ב-20.08.1916, ופורסם שוב בכתב העת האומה בחודש מאי שנת 1982 חוברת א', ב' 66/67 עמודים 14-9. במאמר זה נאמר, שישראל זאנגוויל - שיחד עם נחום סוקולוב היה מראשוני אישי הציבור היהודים שהצטרפו להרצל עת שיסד את התנועה הציונית - ניחן בכל הסגולות להיהפך לאחד המנהיגים הגדולים ביותר של העם היהודי, אלא שמשהו עמד על דרכו למכשול.
כישלונו של זאנגוויל נבע מהתפיסה המדינית האימפרסיוניסטית שלו. אימפרסיוניזם במדיניות, אליבא דז'בוטינסקי, "... היא נטייה להפריז בחשיבותם של היום והאתמול; לבסס את עקרונות הכרתנו על התוכן שדווח עליו בעיתונות בשבוע האחרון, ולשנות את עקרונות הכרתנו על סמך "ניסיון" של חודש או שנה." המשיך ז'בוטינסקי וציין, שאימפרסיוניסט מדיני אינו תופס את ההבדל בין "פאקט-עובדה" ל"פאקטור-גורם", שכן לא כל פאקט הוא פאקטור, בייחוד בחיי עם עתיק כעם היהודי, "... שלגבי דידו יש בכוח הגורמים האמיתיים כדי לקבוע לאורך ימים את מהלך התפתחותנו, שכן לגורמים צביון היסטורי, יחוס בן מאות שנים: עובדה, שבוע, שנה, ההווה בכלל, עשויים כמובן להשפיע על הגורמים הללו, אך לא לשנותם ולא לשתקם לנצח."
ז'בוטינסקי מסכם את מאמרו זה, בהאי לישנא: "הזכות, האמת: אלה שמותיהם של אותו הגורם, שמאריך ימים וגובר על כל שאר הכוחות; מי שרצונו נובע מן הזכות, הוא חזק יותר משר, ממלך ומקיסר; את ההיסטוריה שלנו יוצרים וקובעים אנחנו, לא "הגויים" - כיוון שהדבר שאליו אנו חותרים צודק הוא."
בהקשר לאמור לעיל חשוב לשנן את האפיגרף בספרה של פרופ' אניטה שפירא חרב היונה, הלקוח מיצירתו של נתן אלתרמן "ליל המצור" מתוך שמחת עניים, היכול לשמש גם לתיאור הסכנות הנובעות מהמדיניות האימפרסיוניסטית בה נוקטות ממשלות ישראל מאז שנת 1992 (הסכם אוסלו, הסכם וואי, מיתווה קלינטון, מפת הדרכים, הינתקות חד-צדדית מגוש קטיף וצפון השומרון שהיתה כרוכה בגירוש אלפי יהודים מבתיהם ותוכנית ההתכנסות), לאמור: "... ליל מצרים, ליל ניסיון, ואת נכונה ולמודת ניסיון, ראיתיך נואשה ראיתיך חמושה, שריד ופליט לי ומצח נחושה...ראיתיך ואבין כמה דק התג שבין טרם-שואה וערב-חג..."
הגיעה העת שממשלות ישראל תנקוטנה מדיניות ציונית-לאומית שפויה, על-מנת למנוע פורענות אפשרית מהעם היהודי היושב בציון וממדינת ישראל.