|
"חושפים הפגיעה לאחר שנים רבות"
|
|
|
עוד מציינים מציעי החוק בדברי ההסבר, כי בנסיבות המיוחדות של קורבנות עבירות המין, אשר אינם מסוגלים להתמודד עם הפגיעה אלא לאחר שנים רבות, לא יכול להיווצר מצב של הרתעת יתר:
- "נפגעות ונפגעי עבירות מין רבים, חושפים לראשונה את דבר הפגיעה שנים רבות אחרי שאירעה, בשל תחושת אשמה, בושה וחשש מהאשמה חברתית, מדובר בתחושות אופייניות וייחודיות לנפגעי עבירות מין. על כן, במישור הנזיקי, לא מדובר בעיכוב בהגשת התביעה אלא מנגנון ייחודי שפועל על נפגעי עבירות מין ומונע הגשת תביעה. בניגוד למצב הדברים ב"תביעה רגילה", כאשר ככל שהפגיעה והנזק שנגרם חמורים יותר, כך סביר שימהר התובע להגיש תביעה, הרי שבענייננו, ככל שהפגיעה קשה יותר, כך ייקח זמן רב יותר עד שיוכלו הנפגעים לעמוד מול תוקפיהם ולתובעם, אם בכלל. בהקשר זה, נזכיר, כי הקושי אינו מתמצה בעצם חשיפת הפגיעה אלא ביכולת לגייס את המשאבים הנפשיים והתפקודיים הדרושים לצורך הגשת התביעה הנזיקית.
בהארכת ההתיישנות בשל תביעה בשל פגיעה מינית, לא יכולה להיות הרתעת יתר או התנהגות שרווח חברתי שלילי בצידה, לחברה אין אינטרס להעניק לפוגע שקט נפשי ויש לקוות כי חשיפה ממושכת תוביל אף להרתעה אפקטיבית יותר. יש להיזהר מלסגור את דלתות בית המשפט בפני אדם הטוען לזכות, בייחוד כאשר האדם שנפגע, קורבן התקיפה המינית, ממשיך וסובל גם בהווה. ישנו אינטרס חברתי מובהק לאפשר לנפגעי עבירות המין לתבוע את תוקפיהן ולהיפרע מהם באופן אישי, על-מנת להעביר את האחריות לשיקומם אל המעוול, עבריין המין, ולא להפיל את כל הנטל על כתפי הציבור. בנוסף יש לאפשר לנפגעי העבירה להשיג להם צדק אישי, בהליך משפטי העשוי לעזור להחלמתם, להשבת השליטה שנגזלה בתקיפה המינית עצמה לחייהם וקבלת פיצוי על נזקיהם".
עוד מציינים מציעי החוק בדברי ההסבר שלהם, את השיעור הקטן של פונים למרכזי הסיוע אשר מגישים בסופו של יום תלונה למשטרה: מדובר אך ורק בכ-20%-30% מן הפונים.
|
