לאחרונה, בימים של סוף שנה ותחילת שנה עסקו אמצעי תקשורת שונים בבחירת איש השנה תשס"ז בתחומים שונים: פוליטיקה, כלכלה, ועוד. הבחירה לפעמים היתה צפויה ולעתים הפתיעה. מבחינתי, האיש הראוי להיות מוכתר בתואר זה הוא מחמוד עבאס, הידוע יותר כאבו-מאזן.
אבו-מאזן, יו"ר רשות הטרור הפלשתינית, הגיע לתפקידו לאחר מותו של רב-המחבלים ערפאת, ואף זכה בבחירות למשרה הגבוהה. באותו שלב נראה היה שהאיש הגיע לשיאו ומעמדו בהמשך עתיד רק להישחק. ואכן, בבחירות הדמוקרטיות יחסית לפרלמנט, אחיו-יריביו מן החמאס זכו בניצחון. הוקמה אומנם ממשלת אחדות, אך זו צלעה ולבסוף קרסה. השלטון ברצועת עזה, שאותה הפקירה מדינת ישראל לידי צבא הכיבוש הפלשתיני, עבר לחמאס. אבו-מאזן ומרעיו נזרקו בבושת פנים מן הרצועה. באותו שלב נראה היה שהאיש הגיע לתחתית, וימיו, או לפחות ימיו בתפקיד, ספורים.
אלא שדווקא אז התחיל הגלגל להתהפך. כמו עוף החול המיתולוגי, גם אבו-מאזן התחיל להתעורר מן האפר וליצור חיים חדשים. שנת תשס"ז היא שנת תחיית המתים מבחינתו. מי שכבר נחשב לבר-מינן פוליטי, וכמעט גם בפועל, החל להשתקם. העולם כולו, לרבות זה המחויב להילחם בטרור, נחלץ לעזרתו, ובראש מצעד האיוולת המחודש: ממשלת ישראל.
לפני 14 שנים היה זה אביו הרוחני, ערפאת, שהיה בשפל וכמעט התאייד. אלא שאז באו אנשי אוסלו, ובעזרת תרגיל הונאה ואחיזת עיניים כאילו מדובר בשלום הצליחו להפיל את יצחק רבין בפח. ההמשך ידוע: טקס הכניעה הסוריאליסטי ב-13.09.1993 על מדשאות הבית הלבן, שבו סלל נשיא השמאל דהיום את דרכו של רב-המחבלים אל טרקליני העולם כולו, לרבות הבית הלבן. באופן צפוי מראש ובלתי מפתיע הוביל "תהליך השלום" למלחמת אוסלו. כ-1,500 הרוגים יהודים ועוד אלפי הרוגים ערבים לא הובילו להתפכחות המתבקשת.
14 שנים אחרי, ב-13.09.2007, ודווקא בראש השנה היהודי, ניתן לסכם את השנה שהסתיימה כשנתו המוצלחת של אבו-מאזן, שהכל התגייסו למענו. בלשון מגילת אסתר, "ונהפוך הוא" (אסתר ט', א'): "ככה ייעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו" (אסתר, ו', ט'). ודווקא מי שעומד בראש ממשלת ישראל העמיד עצמו בראש מושיעיו של האיש.
פגישות רבות, חיבוקים ומחוות, שחרור מחבלים והסרת מחסומים, אספקת נשק והזרמת כספים, אספקת חשמל ושירותים הומניטאריים לאויב, התעלמות מעברו כמכחיש שואה - אלה רק מעט מהמעשים שממשלת ישראל עשתה ועושה כדי לשקם את אויבה, העומד בראש רשות הטרור הפלשתינית, זו שהובאה ארצה במסגרת "תהליך השלום" ומאז נוגסת ומערערת את אושיותיה של מדינת היהודים. כדי לרצות את מולך "השלום", שוב מוצעים נתחי ארץ כדמי חסות לרשות הטרור; שוב מועלה רעיון העוועים של גירוש יהודים מבתיהם בארצם רק בגלל היותם יהודים; שוב עוסקת ממשלת ישראל בבעיה הערבית במקום בבעיה היהודית; שוב מוטרדת ממשלת ישראל מסוגיית הפליטים הערבים במקום מסוגיית הפליטים היהודים, אלה שעלו ויעלו ארצה (כולל מארצות ערב) ואלה שגורשו מבתיהם על-ידי ממשלת ישראל עצמה.
וכאשר כך נוהגת הממשלה האנטי-ציונית כלפי אזרחיה וכלפי אויביה, אין כל סיבה שהעולם "הנאור" יהיה ציוני יותר ממנה: "המדינות התורמות" תורמות לאבו-מאזן כדי להחזיקו על כיסאו הניצב על כידוני צה"ל, וארצות-הברית מכנסת "ועידת שלום" שבה יחזרו הכל - ובעיקר אהוד אולמרט וציפי לבני - אחרי ממשיך דרכו של ערפאת. גם אם האיש מגולח ומעונב, יעדו הסופי אינו שונה מזה של ערפאת או של אחמד יאסין או של מחמוד אחמדינג'אד. אבל, צרכי ההישרדות של אהוד אולמרט מתוזמנים היטב עם צורכי השיקום של אבו-מאזן. כך קורה ש-2 זנבות האודים העשנים, אלה שלפני חודשים לא רבים נראו במצב אבוד, שורדים בינתיים על כיסאותיהם ומתכננים מופע ראווה חדש, סוריאליסטי ומנותק, מעבר לים.
אבו-מאזן, שהובס בתשס"ז, חוזר אל הזירה הפוליטית והביטחונית כמנצח מחוזר וממומן, כאישיות מכובדת ומוערכת, כאורח רצוי בארצות-הברית ובאירופה, כסועד קבוע בבית ראש הממשלה בירושלים. המהפך שעבר בתשס"ז, מבירא עמיקתא לאגרא רמא, ללא אמצעים ואף ללא תמיכה של נתיניו, אבל עם סיוע בלתי-מובן של אויביו החפצים ביקרו, מזכים אותו בתואר איש השנה, לבושתה של מדינת ישראל המתנכרת לחזון הציוני ולהיגיון הפשוט של מדינה חפצת חיים ותקווה.
