וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-אַבְרָם: לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּך וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ.
אחת השאלות שמטרידות את אזרחי המדינה או לפחות חלקם, היא מי ראוי להיות מנהיג? מי ראוי להיות ראש הממשלה? האם ישנם קריטריונים ברורים? האם הרקורד הצבאי הוא החשוב? היושרה והעקרונות?
בתחילת פרשת השבוע מתואר מסעו של אברהם, "וַיֵּצְאוּ לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ אַרְצָה כְּנָעַן". נו, מה החידוש פה? אם אתה יוצא למקום מסוים אתה תגיע אליו, יצאת לכנען-תגיע לכנען... כנראה זה לא כל-כך פשוט. גם אביו של אברהם- תרח, יצא במסע לארץ כנען והשתוקק להגיע אליה, חלם חלומות גדולים להקים בה בית, אך מה לעשות, הוא התעייף בחרן ונשאר לגור שם ולא השלים את המסע.
כמה פעמים כבר שמענו על מנהיגים שיוצאים לדרך בתוכנית מדינית חדשה או בפרויקט לאומי-חברתי חשוב. ההכרזה תמיד מלווה במסיבת עיתונאים ובהפנינג תקשורתי, אך לאחר זמן קצר מה שנותר מהתהליך ומהפרויקט הוא תחקיר תקשורתי על אי יישום הפרויקט וציבור אזרחים מתוסכל וכואב.
תרח יוצא למסע ארוך לארץ ישראל אך נתקע בדרך. את דיוקנו של תרח כמודל ציוני רואים פעמים רבות במהלך ההיסטוריה. מנהיגים מקומיים שהכריזו 'לך-לך' ונתקעו בניו-יורק, טורונטו ופריז. הכריזו 'עלה נעלה' ונשארו מאחור.
עגנון מתאר את הדברים בסרקסטיות בספרו תמול-שלשום, "אותם יהודים מוכנים לתת נפשם למען הציונות. אלא שמפני האמצעים שכחו את התכלית, וטעו לחשוב שתכלית הציונות - אסיפות ותכלית האסיפות - נאומים ותכלית הנאומים - תעמולה ותכלית התעמולה - תעמולה! בראשונה היתה להם ארץ ישראל, תכלית כל תכלית, אך משראו שהתכלית רחוקה וקשה והאמצעים קרובים וקלים, החליפו את הרחוק והקשה בקרוב וקל".
אין צורך להרחיק לכת עד הקונגרסים והועידות שהתקיימו ברחבי העולם. פעמים רבות החלומות הגדולים שלנו, וההבטחות הקטנות שהבטחנו לעצמנו מתפוגגים ממעמסת העבודה והבוס הלוחץ, משינוי קל או קושי מקומי או סתם 'כי לא יצא...'. יתכן שזה בסדר כשמדובר באנשים רגילים. אבל כשעם מחפש מנהיג, יהיו מנהיגים מעטים שיוכלו ללכת עם חזונם הגדול והאמת הפנימית שלהם עד הסוף. שיוכלו להגדיר מטרות ויעדים ולהשיגם. אנשים כמו אברהם שיוצאים לדרך ארוכה ורחוקה ואינם מתעייפים, נשברים ונשחקים. ומעל הכל יודעים שהדרך לא מסתיימת בהם, אלא דרך שסוחפת אליה אנשים נוספים אל חזון שגדול מכולם.
