הם פעלו הרחק מאור הזרקורים, ביושר ובתום-לב מאין כמוהו, בצניעות בלתי מעושה, בחריצות, בדייקנות ובקפדנות-יתר. על שבחם של ה"ייקים", ההולכים ופסים מן העולם שלנו, כבר נשפכו, אמנם, מילים למכביר, אך עדיין לא הוגדשה הסאה.
העלייה הגרמנית התנחלה בארץ בשנות ה-30 של המאה הקודמת, ערב מלחמת העולם השנייה, ללא כל תמיכה מוסדית. היא הותירה אחריה, בגרמניה את כל השפע שהיה בה, אבל גם את הסחי והמאוס של משטר אפל, שאיים לכלות לא רק אותה, אלא גם את האנושות כולה.
בני העלייה הזאת לא היססו להניח מאחוריהם קריירה ומעמד ולהתחיל הכל מבראשית - ובלבד להגשים את החלום הציוני של עלייה לארץ ישראל. בשל קשיי-קליטה והסתגלות, בשל אי ידיעת שפת-עבר, ובשל מצב כלכלי רעוע - הם נאלצו להתחיל כאן מאפס, ובלבד כדי שיצליחו לפרנס את משפחתם. הם לא קיבלו, וגם לא העזו לבקש, עזרה כלשהי מן השלטונות, גם לא חס-ושלום פרוטקציה, נחושים מתמיד ליצור יש-מאיין במו-ידיהם ובכוחות עצמם בלבד.
יסודות איתנים
על יושרם וחריצותם, צניעותם, עמידתם ברשות עצמם והצלחתם - הם ראויים לכל שבח; אבל מעל לכל - על תרומתם הבלתי-מעורערת להנחתם של יסודות איתנים למדינה החדשה. הם הנהיגו את הסדר, הניקיון והמשמעת, שלא שלטו עד אז בארץ הזאת; לימדו אותנו שאת הלחם אין עוטפים בנייר-עיתון, שאת הריבה אפשר - וצריך - לעשות מפירות אמיתיים ולא מתמציות, גם אם המחיר הכרוך בכך הוא רווח נמוך יותר, ושגם הרחובות האחרים של תל אביב יכולים להיות כמו "בן-יהודה שטראסה".
אין כמעט תחום שלא הצטיינו בו ושלא הותירו אחריהם את עקבותיהם: במערכת החינוך היו אלה ד"ר ארתור בירם, מייסד בית-הספר הריאלי בחיפה, שהפך ברבות הימים למוסד החינוכי מספר אחת בארץ; הפרופסורים מרטין בובר, גדול הוגי הדיעות, והוגו ברגמן, גדול הפילוסופים; במערכת המשפטית היה זה פנחס רוזן, שר המשפטים הראשון, שהניח את היסודות למשפט מתוקן של מדינה מודרנית, והחרו החזיקו אחריו שופטי בית המשפט העליון, חיים כהן ובנימין הלוי; במערכת ביקורת המדינה היה זה ד"ר זיגפריד מוזס, שהניח את היסודות הראשוניים לבדיקת משק הכספים של המדינה וטוהר המידות של מוסדותיה; של הבנקאים יפת ואלרן, שהפכו את הבנקאות הארץ-ישראלית החובבנית למקצועית לשמה; של השותפים מוריץ וטוכלר, שלימדו אותנו איך מתעסקים עם הבורסה בדרך של הגינות; של העיתונאים גרשם שוקן (הארץ), עזריאל קרליבך , (מעריב) ואורי אבנרי (|העולם הזה"), שיצרו כאן, לראשונה, עיתונות מקצועית ברמה בינלאומית.
של שחקני התיאטרון המובילים, חנה מרון היהודיה ואורנה פורת המתגיירת; וכמעט שכחנו את ראשי מערכת הביטחון - אולי אנשי המדים המקצועיים היחידים עד היום במחוזותינו - ראובן שילוח, שהניח את היסודות ל"מוסד" ולשב"כ של היום; של תת-אלוף אורי בן-ארי, ממקימי החי"ר בצה"ל, שלא אחת הוצע לו להיות הרמטכ"ל, ורק בשל נסיבות טראגיות לא הגיע לכך; ושל ארנסט ברגמן, אבי האטום הישראלי ומייסד הוועדה לאנרגיה אטומית, שבן-גוריון לא העז לזוז ללא עצותיו.
רוול לדוגמא
ולהבדיל, אלף-אלפי-הבדלות, הייקים הם אלה שהקימו את בתי הקפה הראשונים בארץ ברמה אירופאית, שהידוע שבהם היה קפה "רוול" ז"ל, ברחוב דיזנגוף בתל אביב, שבו נמכרו העוגות הראשונות ללא תמציות וצבעי-מאכל מנקרי-עיניים, אך תפלים לחלוטין; הם שהנהיגו את ה"שלאפשטונדה" - שעת הפסקת הצהריים ומנוחה מהעבודה; את חוק כנוביץ, למניעת רעש וזיהום אוויר, ששב עכשיו לתחייה, לאחר אינסוף-ניסיונות-כושלים.
במשך שנים התקבצה האינטליגנציה הייקית בארץ סביב ארגון הסטודנטים הציוניים לשעבר מגרמניה, "ק.י.פ"., גם כשכבר הפכו מזמן לאקדמאים לכל דבר ולמכהני משרות בכירות. בארגון הזה, שנישא על כנפי הנוסטלגיה, זכה כל חבר בו לכינוי "בונדסברודר" ("אח בארגון"), והמפגשים השבועיים בישראל התנהלו תמיד בשפת האם הגרמנית. השיחות התנהלו בגוף שני, שלא כמקובל בשפה הגרמנית, שבה פונה מי שאינו בן-משפחה, או חבר בלב ונפש אל הזולת, בגוף שלישי.
ולבסוף, כאן המקום להזכיר, חזור והזכר, את תום הלב והיושר הייקי. בשעותיה הקשות של המדינה, בתקופת הצנע, שבה השתולל, כמעט בכל פינה, "השוק השחור" - לא העז הייקה המצוי להמרות את פי השלטונות ולהזדקק לשירותיו המפתים, שהרי טובת המדינה קודמת לכל. הייקה גם לא השתמט מהצבא, לא העז למעול ולא נזקק לחסדי הפרוטקציוניזם. עד כדי כך הגיעו הדברים, שגם מי שניחן במטען-השכלה נכבד של תואר שלישי - לא זו בלבד שלא בחל לשמש, במשך שנים, כפועל-בניין מן השורה - הוא היה אפילו גאה בתרומתו לבניין הארץ.. אז איפה הם הבחורים ההם, והיכן יש עוד אנשים כאלה בארץ הזאת?
