בדיוק היום לפני 90 שנים, ביום ב' בנובמבר 1917, פרסם הלורד בלפור, שר החוץ הבריטי באותם הימים, את המסמך הידוע בשם "הצהרת בלפור", הכרה רשמית ראשונה של מעצמה עולמית במחויבות להקים בית לאומי ליהודים בארץ ישראל. כדי להסיר ספק: ליהודים הובטח בית לאומי; לערבים - זכויות אזרח, אך לא בית לאומי. המסמך נכתב בעקבות פעילותו המדינית הנרחבת בלונדון של הפרופסור חיים ויצמן, לימים נשיאה הראשון של מדינת ישראל, שנפטר בדיוק היום לפני 55 שנים, ביום כ"א בחשוון תשי"ג.
כעשרים שנה לפני כן הצהרת בלפור התחיל חוזה מדינת היהודים, בנימין זאב הרצל, לפעול במטרה להשיג הכרה בינלאומית לקשר ההיסטורי של העם היהודי לפלשתינה, הכרה שמצאה את ביטויה מאוחר יותר בהצהרת בלפור שהיום אנו מציינים את יום השנה ה-90 לפרסומה, בוועידת סן-רמו, ובמנדט הבריטי. רק בהמשך התכחשו הבריטים לרוח סעיפיו של כתב המנדט, בזה אחר זה. מצער לראות כיצד הופכת המדיניות של ממשלות ישראל מאז אוסלו להמשך מקומם של מדיניות הכובש הבריטי. צ'רצ'יל (1922) קרע את עבר-הירדן מגבולות המנדט וקבע לראשונה את נהר הירדן כגבול בין שני חלקיה של ארץ ישראל. השמאל בראשות פרס-שרון-אולמרט ממשיך את מדיניות צמצום הבית הלאומי היהודי וקביעת אזורים שיהיו "יודן ריין". אפילו באירן לא קיימים אזורים שבהם אסור ליהודים לגור.
ב"מדינת היהודים" הרצל ניסח באופן התמציתי ביותר את השאלה היהודית: "האם צריכים אנו כבר 'לצאת החוצה' ( Juden Raus )? ולאן? או אולי אנו יכולים להישאר? ולכמה זמן?". על כך ענה הרצל: ל"מדינת היהודים". השואה הוכיחה שאסור היה להישאר. יוליוס שטרייכר, מייסדו ועורכו של ה"דר שטירמר" הנאצי, התייחס לשאלה היהודית באופן שונה: "השאלה היהודית לא נפתרה באמצעות תפישת השלטון ע"י הנאצים. העבודה הקשה רק עכשיו מתחילה".
התשובה נכונה גם היום, כאשר הייעוד המרכזי של מדינת ישראל היה והינו ריכוז עם ישראל בארץ ישראל. יעד זה אינו ניתן להשגה כאשר ממשלת ישראל עצמה מאיימת לעקור יהודים מבתיהם במולדתם. מוזר וחמור הוא שגם היום יהודים נדרשים 'לצאת החוצה', אבל הפעם - דווקא מלב מולדתם.
בפרק הסיום של ספרו כתב הרצל: "ליהודים יהיו תמיד די אויבים, כמו לכל אומה אחרת, אבל כאשר יישבו על אדמתם לא יוכלו עוד להיזרות לכל קצוות תבל. שוב לא תיתכן הישנותה של הפזורה, כל עוד לא תתמוטט התרבות העולמית בכלל".
ככל הנראה הרצל לא חזה מצב שבו היהודים, כאשר יישבו על אדמתם, יפוזרו שוב והפעם על-ידי ממשלתה של מדינת היהודים. אנטישמים נוצרים ואנטישמים מוסלמים זוכים שחלומם יבוצע על-ידי אוטו-אנטישמים יהודים, המתנדבים לגרש יהודים מבתיהם בארצם רק בגלל היותם יהודים. רעיון הנפל הגורס ששלום ייכון רק אם ישראל תקים מדינה לאויביה בלב ארצה הוא אבסורד. שלום ומדינה פלשתינית הם דבר והיפוכו. מי שרוצה שלום אמת אינו יכול לצדד בהקמתה של מדינה פלשתינית לצד ישראל בהתחלה, ועל חורבותיה בהמשך.
כאשר המושחת בראשי הממשלות (אהוד אולמרט) וההזויה בשרי החוץ (ציפי לבני) של ישראל נכנעים לתכתיביו של מכחיש השואה אבו-מאזן, מחזקים את ה"פרטנר", ומקדמים את מעמדו בארצות-הברית ובאירופה - בין אחיו הוא עדיין לא נשחט רק בגלל ישיבתו על כידוני צה"ל - ורצים ריצת אמוק לקראת האונס הקבוצתי הצפוי ב"ועידת השלום" באנאפוליס, הם כורתים ברית בלתי קדושה בין מכחישי הציונות לבין מכחיש השואה. הצהרת אנאפוליס היא היפוכה הגמור של הצהרת בלפור.
ספר הספרים, הספר שהעניק לאנושות את ערכי המוסר היהודיים שהיום נקראים "אוניברסאליים", מסתיים בהצהרת כורש: "כה אמר כורש מלך פרס: כל ממלכות הארץ נתן לי ה' אלוהי השמים, והוא פקד עלי לבנות לו בית בירושלים אשר ביהודה; מי בכם מכל עמו ה' אלוהיו עמו ויעל". מה שהבינו כורש ובלפור בהצהרותיהם אינו מובן לעומדים היום בראש מדינת היהודים, המתכחשים לירושלים ולהר הבית.
עדות למהפך שעברה הציונות מימי הנפילים הרצל וויצמן ועד לימי החגבים אולמרט ולבני היא שדווקא ביום השנה להצהרת בלפור התירו החגבים ל-300 מחבלים במדים ("שוטרים פלשתינים" בנוסח האורווליאני המקובל בישראל האוסלואידית) להיכנס לשכם. לפני 12 שנים היה זה שמעון פרס, שגרר את יצחק רבין למלכודת אוסלו ואחר-כך ירש אותו בתפקיד ראש הממשלה, שניצל את החודשים שלאחר הרצח - כאשר הימין הישראלי היה המום ומוכפש בגין פשעו של יחיד - כדי להסגיר את שכם וערים אחרות בלב הארץ לידי צבא הכיבוש הפלשתיני. היום מבטלים החגבים אולמרט ולבני את הישגי מבצע "חומת מגן" ומסגירים את שכם לשליטת המחבלים "הטובים" של יו"ר רשות הטרור הפלשתינית.
ועידת אנאפוליס אינה ועידת שלום. כל הצהרה שתוצהר בה היא התכחשות לציונות ולהישג של הצהרת בלפור. על בנימין נתניהו, ראש הממשלה הבא, להצהיר כבר היום, בקולו ובפומבי, שהצהרה זו לא תחייב ממשלה ציונית עתידית. על אביגדור ליברמן ואלי ישי להוציא כבר כעת את מפלגותיהם מהממשלה הנשלטת על-ידי גורמים אנטי-ציוניים, כדי שהאונס הקבוצתי המתוכנן לא יתממש.
ככל הנראה שלום אינו ניתן להשגה בעתיד הקרוב. ניתן יהיה להשיגו בעתיד אם ורק אם יישמרו 2 העקרונות הבאים: א. מדינת ישראל והעם היהודי אינם יכולים להכיר בלב ארץ ישראל כבארץ זרה. הכרה כזו משמיטה את הקרקע מתחת לזכות הקיום של מדינה יהודית בכל חלק אחר של ארץ ישראל. ב. עקירה כוחנית של בני אדם מבתיהם ובניגוד לרצונם, רק בגלל מוצאם האתני או הדתי, ואפילו אם הם יהודים, היא בניגוד לחוק, ופקודה לעשות זאת היא פקודה בלתי חוקית בעליל, כזו שדגל שחור משחור מתנוסס מעליה, שאסור לתיתה ושממילא גם אסור לבצעה.
