מאז קום המדינה היה דבר אחד קבוע וידוע לעיתונות ולצרכני החדשות - השבוע הפוליטי נפתח בישיבת הממשלה ביום ראשון בבוקר. כך היה מאז הקמת המדינה ועד כה. 12 ראשי ממשלה מבן-גוריון ועד אולמרט, 32 ממשלות בהרכבים קואליציוניים שונים - לכולם היה דבר אחד משותף: הישיבה השבועית של הממשלה ביום ראשון בבוקר. רק במקרים מיוחדים - חגים, ימי אבל וזיכרון - נדחה המועד ליום אחר בשבוע.
אינני יודע מדוע נקבע דווקא יום ראשון. איש מאלה שהיו שותפים להכרעה ההיסטורית כבר אינו בין החיים וספק אם יש על כך תיעוד. ייתכן שהדבר נעשה בכוח האינרציה - המשך ממסורות של הנהלת הסוכנות או הועד הלאומי או הנהגת ההסתדרות שגם היא התכנסה בדרך כלל בימי ראשון. כך נשתמרה לה המסורת מימי מפא"י ושנות המדינה הראשונות.
למפא"י היה סדר פוליטי קבוע בסופי שבוע: בימי רביעי, לאחר תום דיוני הכנסת מתקיימים מפגשים בסניפים, בימי חמישי מתכנסים המוסדות המרכזיים, בשישי-שבת נפגש ה"גוש" בביתו של יהושע רבינוביץ', הצמרת שותה קפה במטבח של גולדה, חוגים שונים נפגשים פה ושם, בן-גוריון יושב בספרייתו ומדווח על-ידי נאמניו, ביום ראשון בבוקר עולים לירושלים לישיבת הממשלה. מפא"י כבר איננה, לא רק במסגרתה אלא גם ברוחה. עתה בא מזכיר הממשלה, עובד יחזקאל, רוצה לקברה סופית ואנו - אנה באים.
סדר היום דלעיל גם הקל על הכתבים המדיניים הירושלמים. בימי חמישי היינו פטורים מעבודה. זה היה יומם של הכתבים לענייני מפלגות בתל אביב. למדיניים נותר רק לעשות טלפון אחד לאחת מלשכות השרים כדי להתעדכן בסדר היום של ישיבת הממשלה ולהכין ידיעה לפרסום ביום ראשון בבוקר. הרדיו הממלכתי נהג לשדר בעניין ידיעה קצרה ויבשה בהנחיית מזכיר הממשלה ובאין מתחרים לא היתה בכך שום בעיה.
ביום ראשון עד הצהריים נהנו הכתבים מחיים קלים. לשרים לא היו עדיין יועצי תקשורת ואיש לא הדליף בעוד ישיבת הממשלה מתנהלת. לאחר הישיבה החלו השיחות הטלפוניות אך בהעדר מתחרים בשעות היום איש לא מיהר. אחר-הצהריים היה מזכיר הממשלה (או המזכירה היחידה עד כה, יעל עוזאי, שכיהנה בשנות ה-60) בא למועדון העיתונאים בירושלים ששכן תחילה ברחוב שמאי 15 ואחר-כך בבית אגרון ומוסר דיווח על הדיונים וההחלטות.
באותם ימים לא היה ללשכת ראש הממשלה דובר. מזכירות הממשלה דיבררה את ישיבות הממשלה וועדותיה ולשכת העיתונות הממשלתית טיפלה בשאר ענייני התקשורת של ראש הממשלה ומשרדו. תדרוכים מיוחדים בשיחות אישיות נתן המזכיר המדיני של ראש הממשלה או מנכ"ל משרד ראש הממשלה, טדי קולק. העיתונאים, שליקטו כבר כמה פיסות אינפורמציה, ניסו לדלות עוד קצת ממזכיר הממשלה, לרוב בלא הצלחה.
מזכירי הממשלה עד תקופתו של מנחם בגין היו לפי הדגם הבריטי אנשי שרות המדינה או שרות החוץ, ואף כי רובם ככולם היו נאמני מפא"י הם שמרו בתקופת כהונתם על מעמד א-פוליטי כמייצגי הממשלה כולה ולא היו משתתפים, כמזכירי הממשלה בתקופה האחרונה, במאבקים פוליטיים, במשא-ומתן קואליציוני, בבניית תדמית ראש הממשלה או בספין תקשורתי. ככתב קול ישראל אני זוכר שבמרבית המקרים הם סרבו להתראיין או שדבריהם בתדרוך יוקלטו או יצולמו.
רק מזכיר אחד בשנים שלפני 1977 עבר לפוליטיקה והוא מזכיר הממשלה הראשון, זאב שרף. הוא עשה זאת לפי בקשת לוי אשכול וגולדה מאיר וזאת שנים רבות לאחר שסיים את תפקידו כמזכיר הממשלה ומילא שורה של תפקידים בכירים שעיצבו את דמות מנגנון המדינה כשרות ממלכתי - הוא כיהן כנציב שרות המדינה ואחר כך כממונה על הכנסות המדינה ורק לאחר שפרש לחלוטין משרות המדינה הסכים להצטרף לפעילות מפלגתית.
כאשר מנחם בגין הגיע לשלטון הוא לא פגע במעמדם של עובדי המדינה הבכירים של השלטון הקודם. הוא החליף רק, ולא תמיד, מנכ"לים, מנהלי לשכות, יועצי תקשורת וניצל בהדרגה את מכסת המינויים הפוליטיים בשרות החוץ. הוא שמר לרוב על האופי הממלכתי של שרות המדינה ורק שינה את אופיו של תפקיד מזכיר הממשלה. מאז ועד היום התפקיד הפך לבעל אופי פוליטי, למעט מקרה אחד של אלי רובינשטיין. לרוב המזכירים הוא היווה קרש פריצה לקריירה פרלמנטרית ואף יותר מכך - דן מרידור, יוסי ביילין, גדעון סער, בוז'י הרצוג ועוד.
מה עדיף? אינני יודע. לטעמי, טוב שמזכיר הממשלה יהיה דמות א-פוליטית, המייצג את הממשלה כולה ונאמן גם על האופוזיציה. הוא שומר על רציפות השלטון בעת חילופי ראשי ממשלה או קואליציות ומכהן תקופה קצובה כמו היועץ המשפטי לממשלה, למשל. כך יישמר אופיו הממלכתי של התפקיד לעומת תפקידי מנכ"לים, למשל, החייבים לבצע את מדיניות השר הנוכחי והממשלה המכהנת. את הנושאים הפוליטיים שבהם עוסק כיום המזכיר יש להעביר לאחד מבעלי משרות האמון אצל ראש הממשלה - מנהל הלשכה או מנכ"ל משרד ראש הממשלה.
מזכיר הממשלה הנוכחי אף לא מנסה לשוות לתפקיד ארשת ממלכתית. ההצעה להעביר את ישיבות הממשלה לאמצע השבוע נועדה לשרת את ראש הממשלה והפקידות הבכירה. בימי מפא"י לא נכחו פקידים בכירים, ובכללם היועץ המשפטי לממשלה, בישיבות הממשלה, מלבד מזכיר הממשלה והקצרנים. הפקידות הוזמנה רק להציג נושאי דיון שבתחום פעילותה ולדיונים נותרו השרים בלבד. היום השרים מהווים קישוט בלבד. את הדיונים מנהלים הפקידים. השרים יוצאים ונכנסים וברוב המקרים אינם יודעים מה מתרחש. מאשרים חוקים ותקציבים מבלי לדעת מה אשרו. הם לא קיימו שום דיון רציני במדיניות הביטחון או לקראת ועידת אנאפוליס. הדיון התקציבי מצטמצם למאבק של כל שר על פרוסת העוגה שלו. העיקר שיהיה להם מה למסור או להדליף מן הישיבה כדי לפרנס את הספין של יועצי התקשורת.
הפקידים הם צעירים ונמרצים. הם זקוקים גם לזמן בילוי עם משפחתם או חבריהם והזדמנות להתחכך עם בעלי ההון שמהם יזכו לקידום בשוק הפרטי. לכך מוקדשים ימי שישי-שבת. קשה להם לקום מוקדם בימי ראשון בבוקר ולהשתרך בפקקים בדרך לירושלים. נוח להם לחזור לעבודה בהדרגה ולהגיע לישיבת הממשלה ביום שלישי כשהכל מבושל עם פקידות המשרדים השונים. סר הומפריי מ"כן, אדוני השר!" היה מרגיש נהדר רק בישראל.
עכשיו אולי תבינו את מהות הביורוקרטיה הישראלית המכשילה כל ממשלה ושר בישראל, מדרדרת את מערכת הביטחון, שרות החוץ ויסודות מדיניות החינוך, הרווחה והבריאות בישראל והופכת את ישראל בתחומים אלה מ"אור לגויים" ל"זנב לשועלים".
