זה כבר חודשים רבים מאז החל בחיפה תהליך "כסח" של "שדרוג העיר" במסגרת פרויקט "מנהרות הכרמל". פרויקט עטור תקציב זה, נועד לקשר בין רכס הכרמל, לבין רצועת החוף המערבית ומפרץ חיפה באמצעות רכבת תחתית (מטרופולין) אשר תעבור עמוק באדמה בקרקעות המופקעות של תושבי העיר (מרחק כמה עשרות מטרים) מתחת לביתם.
אכן, מדובר ביוזמה המתהדרת בהבטחות לחסוך מטרדי תעבורה בעיר, תאונות דרכים, פקקים, זיהום אוויר, רעש ובזבוז זמן. אולם בינתיים, המיזם שנועד להתגבר על הטופוגרפיה ההררית והיפה של חיפה באמצעות חציבה מאסיבית בסלע ההר הירוק (לשעבר) - מניב קשיים ומטרדים לא קלים.
מדובר בנזקים שנגרמים הן לתושבים ההולכים על שתיים, הן לתושבי הבר ההולכים על ארבע, על שש ועל גחונם. אלה האחרונים קמו בוקר אחד לשאון הלמות פיצוצים וקידוחים אשר זעזע את "ביתם" לבלי הכר. בן לילה הפכה סביבת השיח והסלע בה הם היו רגילים לחיות לסביבת מכתש ומחצבה מאובקת.
שינוי פנים זה אשר בא בעקבות פלישת האדם על קידוחיו לאזור מחייתם של בעלי החיים - לא ממש היטיב עמם, ועל דבר נקמתם בבני האדם להלן בהמשך דבריי.
כאמור, פלישה רומסת זו של הטבע והירק בשם עקרונות של תכלית ראויה ואיזון אינטרסים, הניסו את תושבי הסלע והמנהרות לחפש להם אזורי מחייה חדשים, לאמור, אל רחובותיה המיושבים של חיפה...
בצר להם החליטו שוכני ההר לשרוד על חשבון מי שלכאורה גזל את ביתם וכך הם הגיעו אל גינת ביתי התמימה, אל החצרות של שכניי החינניים, אל הכבישים הסואנים ואל בתים של חפים מפשע. ומעשה שהיה כך היה.
בוקר אחד קמתי לקול רשרושם של נמייה נקבה ובנה הקט שנמלטו אל תוך שיח-בר בגינתנו. היתה זו חתולת הרחוב השחורה אשר הפרה את שלוותם (אגב, חתולה זו גורמת לשכניי לירוק שלוש פעמים הצידה בכל פעם שהם רואים אותה. חישבתי ומצאתי שמעשה היריקות הנ"ל מצטבר לכדי עשרות יריקות ביום, מאות יריקות בשבוע ואלפי יריקות בחודש, והוא המסביר את התפשטותו האימפריאליסטית של צמח הנענע תחת חלוני).
בתחילה שמחתי על המחזה המשפחתי נוגע הלב, אך עד מהרה הסתבר הדבר כמבשר רעות. הנמייה ובנה החמוד היו רק יריית הפתיחה למה שקרה בהמשך היום; מצעד עכברים, עכברושים, עכבישים ושאר מגעילים החליטו שהם לא רוצים להיות למאכל נמיות ומצאו אוכל ומסתור בבית שלי, כן, ממש כך, ללא בושה וללא מורא.
וכך, בנוסף לתוכי שלנו (שמעון), לכלב שלנו (ניניו המפורסם) ולאוגר הסיבירי (טימי השלישי), השוכנים בביתי בהסכמתי המפורשת, מצאתי בוקר אחד גללים של עכברוש, ושלושה זוגות עיניים מבוהלות של בניי המתבגרים שממש כמוני עושים הבחנה ברורה בין מי שקיבל אישור פורמאלי וזיקת ההנאה בביתי, לבין מי שלא הוזמן, לא הורשה, ומעולם לא נכנס פנימה דרך הדלת הראשית.
ואני, עם כל הכבוד לצער ולהזדהות הכנה עם מצבם הקשה של מפוני מנהרות הכרמל, לא ממש אהבתי את הרעיון. גללי צואה של עכברוש, וקולות ציוץ מאחורי מיטות הנוער של הבנים - אינם מה שתכננתי כשקניתי לי בית ולקחתי משכנתא. זאת ועוד, הם אינם מהווים את חלומו הטוב של משלם הארנונה, קל וחומר אם הוא לא זכאי להנחה כלשהי.
מיד התקשרתי למוקד 106 וגייסתי את הנימה הכי כובשת שנועדה לקבל הבטחה אישית כי יבואו לרסס תוך 24 שעות.
האם האמנתי שיבואו?
לא.
האם הם באו?
כן.
לא רק שבאו, הם אף התקשרו לבשר כי גם היו וגם ריססו.
הדבר עורר חשד...
האם הריסוס עזר?
לא ולא.
שוב איחלתי בלבי לעיריית חיפה כי חטיבת נחשים תתקיף את שעריה, וטסתי לחנות כדי לקנות רעל מיוחד שפיזרתי בכל הפינות האסטרטגיות של הבית.
בינתיים, היתרונות האקולוגיים, האורבניים והבטיחותיים שעמדו לנגד עיניהם של אדריכלי הפינוי הנוכחי, אלה שהגו והוציאו אל הפועל את "פרויקט המנהרות", היו לדידי סיוט מתמשך של פחד מנחשים, שפני סלע, קיפודים ואפילו תנים חורשי רע אשר וודאי עשו את דרכם אלינו.
למחרת בבוקר, חיכה לי בחדר השירות עכברוש גוסס אשר העמיד אותי במבחן מנהיגות לא פשוט כלפי הילדים. בטון פיקודי קצר הוריתי לבני "הקטן" יונתן (נולד 25 דקות לאחר אחיו התאום ומשום כך מכונה: "הקטן") לסלק את החצי פגר ללא חת בנימוק שכמתנדב קבע בגן החיות של חיפה, הוא ודאי רגיל לעסוק בעבודות כגון דא.
שוב התקשרתי לעיריית חיפה והפעם גייסתי טון של תביעה ייצוגית. מוקד 106 היה אדיב כהרגלו ושוב הבטיח לי ריסוס. הפעם הסביר כי "זה לוקח כמה ימים עד שהחיות ממש מתות מהרעל" (כן, בטח) ושאתן להם כמה ימים "צ'אנס" לפני הגשת התביעה.
בינתיים... טפו טפו טפו, הכל בסדר, אין ציוצים, אין גללים, אין עיניים עכברושיות ואין את הגרוע מכל: נחשים. המנהרות צפויות להיפתח לתנועה בשנת 2010. כביש המנהרות שאורכו 6.5 ק"מ, עם 2 נתיבים בכל כיוון יכלול שלושה פתחים לאורך המנהרה: - במזרח - מחלף הקריות (הצ'ק פוסט)
- במרכז - מחלף בנחל הגיבורים (כביש רופין), ובמערב - מחלף חוף הכרמל (מת"מ).
"הפרויקט יביא לפתרון למספר בעיות תחבורה בעיר, יקל על עומסי התנועה ברכס הכרמל ובמיוחד במרכז חורב וישתלב היטב במערכת הדרכים הנסללת באזור המפרץ" הבטיח לנו ראש העיר.
ואסיים בנימה חיובית: לנוכח האיומים של סוריה ואירן על קיומנו, לנוכח הרצון של מצרים להתגרען ולנוכח התאסלמותה של אירופה... זהו תענוג צרוף לראות כיצד ארץ ישראל הולכת ונבנית מדי יום, כיצד היא גדלה ומתרחבת גם כלפי מעלה וגם כלפי מטה. מחזה זה יוצק בי תחושת ביטחון ואופטימיות שאנחנו כאן על המפה, וכאן נישאר. נראה לי שהביטוי "אמן סלע" ראוי לסיים רשימה זו.
