הרי זה מגיע שוב, אנחנו מדברים! שיחות, ועידה, משא-ומתן, הצהרה משותפת - מילות הקסם ומשאת הנפש, הפואטיקה של צאן המאמינים. “זה לא ייגמר עד שנדבר!” זועקים הפגושים של בני אחת הכתות הקנאיות מבין מאמיני הדברת וסוגדי הססמאות.
המודעות של הכת האחות מציגות עט וכדור רובה, זה מול זה. המוחות המכורים לדיכוטומיה "שטחים - שלום" כבר אינם מסוגלים לחשוב אחרת מלבד במלים הלחוצות בסד דיכוטומיה כלשהי ואין להם יקום זולת זה המצומצם לשתי נקודות.
כאשר רעיון פוליטי כלשהו הופך להיות מעין דת בפני עצמה, זה תמיד רע. משה רבנו קיבל על הר סיני עשרה דיברות בדיוק. בלא קשר למה כל אחד מאיתנו מאמין בקשר לשאלה מי כתב אותם, בכל מקרה זאת רשימה סגורה ואף אחד אינו רשאי לעדכן אותה. “שוחח עם האויב ותן לו שטחים" אינו מופיע שם ואינו צריך להופיע שם, מפני שהציווי הזה אינו אבסולוטי. זאת טענה, שחייבת לעמוד לביקורת. בעצם, זהו רעיון שחוק ומפוקפק, שלא משנה כמה אנשים וכמה פעמים יצעקו אותו, הוא לא יוכל להיות האקסיומה האולטימטיבית של המזרח התיכון. לאנושות יש ניסיון ארוך עם האקסיומות, שנבחרו באופן שרירותי, המחיר שמשולם בגינן תמיד גבוה מאוד.
גדול הפיתוי להשתייך למחנה המאמינים בשיחות וועידות, קל להרגיש טוב ומתקדם. זה כל כך מפתה, שבמרוצת מאה השנים האחרונות האמונה הזאת סחפה ציבורים וממשלות, את המחיר שילמו מיליונים רבים של בני-אדם, שסבלו, דוכאו, הורעבו, עונו והומתו. עד היום האחראים אינם מקבלים אחריות ואינם לומדים לקח.
העולם יכול היה להיראות טוב יותר אילו לפני 90 שנה לא השתלטה כנופיה אלימה על אימפריה שלמה. למרות שגם לאחר מלחמת האזרחים, על 10 מיליוני הקרבנות שלה, נשארה הכנופיה בשלטון, עדיין אפשר היה למגר אותה ולהציל את העלום מהמשך הזוועה, אך הפיתוי "לדבר" גבר גם על השכל הישר וגם על ההשתתפות בצער הקרבנות.
המערב התחיל לתקשר ולסחור עם ארגון הפשע, שהיתה לו אימפריה, הקשרים והמסחר הצילו את שר האופל מהקריסה הכלכלית. אחת האירוניות האכזריות של התקופה היא, שבין האחראים לתחילת "השיח" עם הכנופיה הבולשביקית היו כמה רוסים גולי המהפכה, שנקבצו סביב העיתון "חילוף העידנים" [“CMEHA BEX”]', בראשות מנהיגם הרוחני הפרופסור
ניקולאי אוסטריאלוב.
הרעיון היה להביא להתמתנות המשטר על-ידי האילוצים הכלכליים. הם האמינו, שתחת נטל האחריות לדאוג לצרכים הכלכליים של האוכלוסיה, למשטר לא תהיה בררה אלא להתפשר, להוריד את המטח האידאולוגי ובהדרגה להחזיר את רוסיה לפסי התפתחות היסטורית “נורמלית”.
למעשה, לא היה להם על מה לסמוך שכך אכן יהיה, אבל האמונה בצדקת עצמם הייתה חזקה מכל. אוסטריאלוב התחיל לעבוד במוסדות סובייטיים בסין, מאוחר יותר קיבל אזרחות סובייטית וחזר למולדת. בשנת 1937 הוא נעצר כ"אויב העם" והוצא להורג.
סופר רוסי גולה ואסילי אקסיונוב שילב את דמותו בפסקאות אחדות של הרומן ההיסטורי המופלא "הסגה המוסקבאית", אשר - אבוי! - עדיין לא תורגם לעברית. מעניין, הניסוחים שהסופר הכניס לפיו של אוסטריאלוב מזכירים את הניסוחים שבפי אלה שעד היום מדמיינים את התמתנות ארגוני הטרור הפלשתינים מאותן הסיבות הכלכליות ממש.
תפקידו העצוב של צ'מברליין לפני פרוץ מלחמת עולם השנייה ידוע לכל, אומנם אינו מהווה שיקול בהחלטות. פחות זכור המלך הבריטי
אדוורד ה-8 אשר בשנת 1936 ויתר על כס המלוכה כדי להתחתן עם האישה הגרושה פעמיים, שהוא אהב. הוא היה הטייס הראשון מבין מלכי בריטניה ומעין היפי של משפחת המלוכה; התפקידים המלכותיים לא עניינו אותו, אומנם הוא לא בחל בתענוגות החיים, בעזרת הכסף שבקופה המלכותית. הוא אהב נשים ושעשועים וביקש לכרות שלום עם היטלר. הוא לא היה מעריץ של התורה הנאצית, חלילה, אבל למה להילחם כשאפשר לדבר?... צאן מאמיני המנטרה "שלום עושים עם האויב" לא המציאו את השטות הזאת. הפרופסור מיכאל הרסגור שסיפר אודות המלך המאוהב באחת ההרצאות, לא הסיק מסקנות התקפות לימינו.
האידאולוגים של קרמלין לימדו, שלהם ניתנה הנבואה לבנות את החברה האולטימטיבית, הנעלה על כל שאר החברות האנושיות. האמונה שלהם נועדה לעדכן את כל שאר האמונות, לנצח את כל הדתות והתיאוריות בעולם ולכן ניתנה להם הזכות לחתור בכוח ותחבולות למען תשלוט דת הקרמלין על כל העולם.
אותה עת, צעדו בחוצות המערב מפגינים בתביעה לפרק את הנשק ולשוחח עם קיסרות הרשע "למען שלום העולם”. שלום העולם על-פי הנוסחה הזאת עלה בהרבה דם, יזע ודמעות של אלה, שאותם המפגינים הצעקניים לא ספרו. בפסטיבל הצביעות והטמטום, הם הציגו את המשטר הסובייטי כפרי מאווייה של "הנפש הרוסית" ושללו את זכותו של המערב "להתערב בענייניה הפנימיים של ברה"מ". למרבה המזל, הצלחתם הייתה מוגבלת, הכוחות המפוקחים ניצחו במלחמה הקרה, לכן אנחנו עוד יכולים לכתוב ולקרוא כמה מאמרים...
אך בכל זאת פגיעתם היתה רעה. ג'ימי קרטר, האיש שעד היום לא מבין יד ורגל בדמוקרטיה, אומנם דאג לזכויות של המהפכנים האיסלאמיים באירן, אך זנח את לוחמי החרות בברה"מ, תוך הפרת ההבטחה שהוא נתן להם בטרם נבחר לנשיאות. הוא המשיך את מדיניות ה"דטנט" של קודמו ניקסון (צריך לדבר, הלא כן?!) וכך הזרים דם חדש בעורקיה המסוידים של הקיסרות המאובנת.
"דטנט" עלה ביוקר והאריך את המלחמה הקרה. אלמלא האיוולת של ניקסון וקרטר, ייתכן וברה"מ לא הייתה פולשת לאפגניסטן, שם נשפכו לשווא עד נהרות של דם. רק חמישים שנה לאחר רציחתו של אוסטריאלוב, התחיל להתגשם חלומו דווקא על-ידי רונלד רייגן בעל סגנון הדיבור הקשוח.
כשהתפרקה האימפריה, הצ'כים שצמאו לחרות מאות שנים, העלו לנשיאות ארצם את המחזאי וצלב הבל. בראיון שהוא העניק לטלוויזיה הישראלית, הוא דיבר על הרוע שאיתו אין לדבר ולהתפשר, את הרוע יש להכריע. עם ישראל שמע באוזן אחת וזרק החוצה מהאוזן השנייה. האמונה התפלה בנפלאותיה של "לשבת ולדבר" לא השאירה מקום פנוי לשיעורו של האיש החכם.
אחד מאותם המאמינים כתב לי: "... אני סבור שיש לנהל דיאלוג בכל מחיר עם כולם - גם עם המנוולים באשר הם - יהודים כערבים ואף לדבר עם השטן עצמו ולו כדי לחסוך טיפת דם אחת...”. הקנאי הפרימיטיבי הזה רשם את הדברים ללא מרכאות, למרות שלא המציא את זה בעצמו; הם מעבירים ססמות התייפייפות מהסוג הזה ביניהם בכתב ובעל פה ומתאהבים בדמותם המשתקפת בהן. כל "הדיאלוגים" שלהם לא חסכו טיפת דם אחת, אבל היטב הם יודעים להאשים בכך אחרים. על-ידי עצם התמיכה בדיאלוגים ופשרות עם הרוע, הם חולקים אחריות לסבל ורצח של מיליונים, אבל מי מהם ירגיש בדם הנוטף מידיהם, כאשר תיאוריה כל כך קליטה ויפה כמו "לנהל דיאלוג" פותחת פתח לתענוגות נרקיסיסטיים יומיומיים?
ניתן היה לחסוך את כל המוראות של המאה הקודמת, לו רק החברה האנושית הייתה מסוגלת לנהל את עצמה על-ידי ניתוח אינטלקטואלי של התהליכים, תוך לימוד לקחי העבר ואי-פשרה עם הרוע. ברם, זה לא קורה גם עכשיו, הנבואה על "קץ ההיסטוריה" הכזיבה.
האימפריה הרוסית מקימה את עצמה שוב ואיתה חוזרת המלחמה הקרה, שגם הפעם תהיה חמה מאד בכל מקום שהיא תתרחש בפועל. חזונות השליטה בעולם של הלאומנות הרוסית והפסוודו-איסלאם מחליפים בהצלחה את אלה של הקומוניסטים והנאצים. הכוחות שיצטרכו בסופו של דבר לשפוך הרבה דם כדי שוב להציל את האנושות מעתיד אורווליאני, מנסים לעצור את הנחשול המתקרב על-ידי עוד הצגה אינפנטילית של עוד "ועידה", עוד "דיאלוג" ועוד "הצהרה משותפת".
