כאשר יידלק השבוע הנר הראשון של חנוכה, והילדים יפצחו בשירת "מעוז צור", תהיה השמחה רחוקה מאוד מחיים מרשל. כמוהו ייעצבו אל ליבם בחג האורים גם רבבות מוכי-גורל כמוהו, הנמנים עם ציבור העיוורים.
חמש שנים חלפו מאז המר הגורל לחיים מרשל. בהיותו מורה, בבית-ספר בגבעתיים, הוא נפצע תוך כדי עבודה, וכתוצאה מכך איבד את מאור-עיניו. כיום הוא פעיל באגודת העיוורים בישראל ועושה לילות כימים להקלת סיבלם של חבריו לצרה. בימים אלה הוא מנהל, יחד עם חבריו לאגודה, מאבק נמרץ נגד הממשלה והרשויות המקומיות על קיפוחם של העיוורים.
פגיעה בזכויו
טוענים מרשל וחבריו: "שירות התעסוקה במדינה, הרושם כל אזרח מבקש-עבודה, פוסח על העיוורים. בכך הוא מסתמך על סעיף משונה ומיושן, לפיו עיוור אינו ניתן להשמה. בהתאם לחוק, חייבים המעבידים לפנות בהזמנות-עובדים אל שירות התעסוקה, והוא המוסד היחיד המוסמך לאייש מקומות-עבודה. אי רישום עיוורים בשירות התעסוקה, בעוד נכים ומוגבלים אחרים נרשמים על-ידיו - מנתק אותם מהמקור היחידי, המספק עבודה לכל דורש".
מוסיפים ראשי האגודה: "הניסיון בעולם ובארץ מוכיח, כי עיוור, שהוכשר לעבודה מסויימת, מבצע את תפקידו על הצד היותר טוב והישגיו אינם נופלים מאלה של הפיקח. במדינות מתקדמות שייך שיקום העיוורים למשרדי עבודה, כמשרדים הערוכים במיוחד לתפקידים אלה. בארצנו, לעומת זאת, נמסר תפקיד זה לשירות למען העיוור, ליד משרד הרווחה. הסדר זה מקפח את העיוורים, לעומת אזרחים אחרים במדינה, במקום להעדיפם, כנהוג במדינות העולם המתוקנות".
טוענים העיוורים: מסירת ענייני תעסוקתם בידי משרד הרווחה פוגעת בזכויותיהם היסודיות. לפקידי ההשמה של משרד הרווחה חסרים, לדבריהם, ההשפעה, הכוח והסמכות, הנתונים בידי שירות התעסוקה, כדי להשיג להם מקומות-עבודה. בעל-כורחם הם נאלצים להתרוצץ, להתחנן ולבקש חסד עבורם.
תוצאה נוספת מהוצאת העיוורים מתחום פעולתו של משרד העבודה מוצאת את ביטויה גם בעובדה, שעד היום לא נערך בארצנו מחקר האפשרויות של השמת עיוורים בעיסוקים ובמקצועות שונים. מחקר כזה - טוענים ראשי האגודה - מסוגל להתבצע רק על-ידי משרד העבודה, מאחר שבידיו מומחים וכלים המיועדים למטרה זו.
ללא מימון
קובלים העיוורים: במדינות רבות מועסקים העיוורים בענפי הוראה וחינוך, במקצועות הפקידות לסוגיה, בספרנות, בהנדסה, במינהל-עסקים, בריפוי בעיסוק, בשפיטה ובעבודה סוציאלית. השירות למען העיוור יזם, אומנם, הכשרת עובדים במספר מקצועות, כגון מרכזנות ונקבנות, אולם שאר המקצועות נשארו בבחינת טאבו עבורם.
אלפי עיוורים, שהגיעו ארצה לפני שנים רבות, לא הספיקו להיקלט בעבודה עד היום. בינתיים הם התבגרו, חלו, הזדקנו ואיבדו במידה ניכרת את כושר-עבודתם. בדרך כלל, עיוורים אלה אינם מועמדים עוד לשיקום בשוק העבודה הפתוח, והם זקוקים למפעלים מוגנים, מועדוני-תעסוקה, או ריפוי בעיסוק.
השירות לעיוור, המוגבל בתקציבו ובצוות-עובדיו, אינו מסוגל לטפל באנשים הללו. רובם המכריע מתקיים, בעיקר, על קיצבת-סעד ומצבם חמור, וזאת למרות שהם עדיין מסוגלים לעבוד.
במספר ישובים קיימים, אומנם, מועדוני-תעסוקה, המעסיקים עיוורים מעטים. אולם, רוב העיוורים מחכים, עדיין, לפיתרון. השירות לעיוור מסייע לאגודות המתנדבות במימון חלקי של מועדונים אלה. אולם, הנטל העיקרי רובץ על האגודות.
רוב הרשויות המקומיות אינן משתתפות במימון, בניהול ובהקמה של מועדוני-תעסוקה. ההכנסות של המרכז והסניפים אינן מאפשרות הרחבת שירות מועדוני התעסוקה, החיוניים כל כך לעיוורים, מסיבות כלכליות וחברתיות כאחד.
תעודות מיוחדות
תקנות, המגדירות, רשמית, את המושג עיוורון, מקנות רשות לכל עיוור לקבל תעודה המגדירה את מצבו, מטעם משרד הרווחה, וזאת נגד תעודה של רופא-עיניים מוסמך. אלא שתקנות אלה מעוררות את זעמם של העיוורים, החשים בהן תחושה של אפליה ובדלנות. נבצר מהם להבין את הסיבות שהניעו את משרד הרווחה להפלותם, בהשוואה לכל יתר המוגבלים והנכים, מאחר שרק עליהם החיל שר הרווחה את ה"רשות" להצטייד בתעודה מיוחדת מטעמו.
קשה להם גם להבין את היסוד החוקי, שלפיו נטל משרד הרווחה לעצמו את הסמכות להוציא תעודת-נכות, שלכל הדיעות היא בתחום סמכותו של משרד הבריאות, כנהוג בארצות רבות בעולם הרחב. במשך הזמן התברר שנציגי משרד הרווחה מנסים לאלץ את כל העיוורים לקבל תעודות אלה, אף בניגוד לרצונם. הגיעו הדברים לידי כך שכל מי שלא יקבל תעודה זו - יישללו ממנו כל הזכויות וההנחות המוענקות לעיוורים.
נתמכי סעד
פטור מלא ממיסים מוענק לעיוורים על מספר מכשירים החיוניים להם ושחרור חלקי ניתן להם ממיסים החלים על פריטים המקלים על חייהם. אלא שבניגוד לבקשתה המפורשת של האגודה למען העיוור, לא הועבר עניין החזר המיסים למשרד המכס, או למשרד ממשלתי אחר, אלא נשאר במסגרת משרד הרווחה, למרות שלדעתה אין כל היגיון בדבר. לאגודה למען העיוור ידועים מקרים רבים של עיוורים הזקוקים למכשירים ואינם רוכשים אותם, רק בגלל הנוהג המחייב אותם לפנות אל משרד הרווחה.
רובם המכריע של העיוורים מתקיים מקיצבת-סעד, ואותו מיעוט שהצליח להיקלט בעבודה, אינו מרוויח די הצורך. עיוורים רבים מטופלים במשפחות גדולות ועיקר זעמם מופנה אל משרד הרווחה שאינו מקנה להם זכויות המגיעות להם ובכך מונצחת תלותם הבלעדית במשרד הזה.
אולם, משרד הרווחה אינו מתרגש לנוכח האשמותיהם הכבדות של העיוורים נגדו. הוא נאחז בכך שהמשרד מופקד על הטיפול בעיוורים, מכוח החוק, באמצעות השירות לעיוור. לטענת המשרד, שום גורם אחר, זולתו, אינו עוסק באופן בלעדי בעיוורים ולא התמחה בטיפול בהם ואין כמותו כדי להכיר את בעיותיהם לפני ולפנים.
משרד הרווחה טוען כי הוא פועל להכשרת העיוורים לפי עיקרון של נטישת עיסוקיהם המסורתיים, כמו אריגה ועבודות-קש, וגילוי עיסוקים התואמים את צרכי המשק המודרני. לדברי המשרד, עיוורים מועסקים כיום בעבודות משרדיות, באלקטרוניקה, ברנטגן ובתיכנות-מחשבים. לטענת המשרד, הוא מספק להם הכשרה מקצועית מלאה, מלמד אותם אפילו ללכת ומקנה להם הרגלי-עבודה.
משרד הרווחה דוחה את טענת העיוורים, שלפיה צריך שירות התעסוקה לטפל בהם. לטענת המשרד, שירות זה אינו מסוגל, ממילא, לפעול ללא עזרת השירות למען העיוור ואין, לדבריו, הצדקה לפיצול.
באשר לתעודת העיוור, טוען משרד הרווחה כי רק השר הממונה על המשרד מוסמך להעניקה. כל מטרתה להקל, לטענתו, על העיוור בהשגת הקלות והנחות, ואין כל הצדקה להיעלב מכך.
המשרד מטעים, כי חוק הרווחה נועד לתת גושפנקה חוקית לפעולותיו ויחד עם זה לאפשר לעיוור להגיש, במקרה הצורך, צו-על-תנאי נגד שר הרווחה. אלא שכיום אין העיוור יכול לעשות זאת, בלא שנערמים קשיים על דרכו, והוא פשוט חסר כתובת ברורה להגשת הצו.
כך או אחרת: בין העיוורים למשרד הרווחה פעורה תהום עמוקה, ודומה שלעיוורים קשה כיום יותר לעבור אותה.
