דרכו של אדם אל כנסת ישראל, תהא מפלגתו אשר תהא - דרך ייסורים היא. אדם שמעוניין להיות חבר כנסת, חייב בדרכו אל המטרה לעשות רצונם של אנשים רבים, לחייך בעת צער, להעמיד פני שלוו גם כאשר רוחו קצרה, ונאלץ הוא לעתים אף לרחוק מאהוביו ולדבוק בשנואי נפשו.
אין ספק כי הצביעות והכחש הינם מידות בלעדיהן קשה מאוד להיות פוליטיקאי מצליח, שכן על-מנת להצליח צריך פוליטיקאי לייצר בבואה של עצמו, מסוכרת ומבושמת, בבואה שמורכבת מהאופן בו הוא מזהה את רצונו הנוכחי של הציבור. עליו לנסות ולחכות את מה שקיים מקובל ואהוד בציבור כדי שזה יתמוך בו ויחזיר לו אהדה. בשעה זו הוא אינו אלא השתקפות של ההווה. אין בו דבר הצופה פני עתיד. חזונו, אם היה לו כזה, נדחה למועד מאוחר יותר, מפאת דרישות הציבור בהווה, כפי שהוא מבין אותן. בשלב זה, אפוא, אין באותו פוליטיקאי דבר שאותו ניתן לצפות ממנהיג.
אותו אדם אומר לעצמו ללא הרף - "המטרה מקדשת את כל זה. אם רק אוכל להגיע למעמד בו אוכל להשפיע, למעמד בו אוכל לקדם את הערכים החשובים בעיניי, אזי יידמו כל אותם תחנות מאוסות בדרכי לשלבים מוזהבים בסולם שעולה השמיימה". אולם, האם יכול פוליטיקאי להתמסר כראוי לחזונו ולהפסיק לדאוג להישרדותו בשדה הפוליטי גם כאשר מגיע לדרגות הגבוהות ביותר? ומעבר לכך, האם אכן רצונו של אותו אדם להשפיע ולקדם ערכיו יכול לשמש לו מקור כוח מספיק באותה דרך ייסורים אשר בקשייה ובמכאוביה אין לזלזל?
נדמה כי ערכים אינם, אפוא, מקור כוחו של פוליטיקאי, ואינם מקור יכולתו. חייב להיות גורם אחר שדוחף אותו בדרכו, גורם מוצק יותר, חד יותר, אישי יותר, שכן הדרך לכנסת קשה היא ומאוסה. גורם זה הינו מאפיין אישיותי, תכונה מסוימת שהיא נחלתם רובם המכריע של חברי הכנסת. תכונה זו היא צורך בלתי נדלה באהבה, בהכרה ובחיזוק מהחברה, צורך שנובע ככל הנראה מבינוניות אפורה, שכן אדם שחש בטוח בעצמו, בדרכו ובערכיו, לעולם לא יוכל לשאת את דרך ההבלים שמובילה במעלה גבעת רם אל משכן הכנסת.
ניתן אפוא לראות כי בשיטה הדמוקרטית אותה מרבים כל כך להלל, ישנו מרכיב בסיסי המנציח בינוניות. זוהי אותה הבינוניות עליה מצביע הציבור בארץ כל אימת שהוא נשאל לדעתו על תפקודה של הכנסת. אכן, בעשורים האחרונים כיסתה הבינוניות את הכנסת ככסות הים ספינה טובעת. שכן כיצד, למשל, ניתן להסביר אחרת את העובדה כי משבר המים בישראל נותר שנים רבות כל כך ללא מענה? כיצד נוכל להסביר את כישלונה של ממשלות ישראל לדורותיהן ביחסן למערכת החינוך? כיצד נסביר תופעות אבסורדיות, כגון תמיכתם הנלהבת של לוחמים עיקשים לכאורה למען זכויות האישה בישראל, בפורנוגרפיה לכל דורש? וכהנה דוגמאות לרוב.
אפס. כל אדם שמהרהר בדרכה של הדמוקרטיה הישראלית אינו יכול שלא להתמלא בדאגה נוכח הבינוניות המונצחת בה מעצם טבעה, שכן הנהגה בינונית אין בה די כדי שנצלח את האתגרים הקשים שמציבה בפנינו ללא הרף המציאות המזרח תיכונית הקשה.
אין פירוש הדבר כי עלינו לזנוח את דרך הדמוקרטיה. תחת זאת, יש לשקול דרך אחרת, מנגנון שישתלב בתוך השיטה הדמוקרטית, ויאפשר לאנשים אותם ניתן לכנות "גדולי האומה", יהיו הם חילונים או דתיים, ערבים או יהודים, שמאלנים או ימניים - להוות גורם משפיע ומשמעותי בתהליך קבלת ההחלטות החשובות במדינת ישראל ובהתווית דרכה. שכן בימים אלו, הצורך לשלב אישים אלה במוקדי הכוח וההשפעה בחברה הוא צורך חיוני, צורך הישרדותי של ממש.
המפלגות היחידות שמצליחות במידה מסוימת לשלב אישים אלה במוסדותיה הן המפלגות החרדיות, ובראשן תנועת ש"ס. כאשר בשונה ממפלגות חילוניות, חברי הכנסת שלה אינם המרכיב היחיד בתנועה. מבנה תנועת ש"ס, כידוע לכל, מורכב ממועצת חכמי התורה בנשיאות מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א, ומסיעת חברי כנסת הכפופים לה, לפחות בכל עניין בעל חשיבות מהותית. מועצת חכמי התורה, ומרן הרב עובדיה יוסף, נתפסים על-ידי ציבור רחב - זאת לא ניתן להכחיש - כ"גדולי האומה". יכולתם של גדולי אומה אלו להשפיע על דרכה של תנועת ש"ס במערכת הפוליטית היא סוד כוחה של ש"ס. אכן יכולת זו היא הסיבה לאמון שניתן לתנועת שס על-ידי ציבור כה רחב, במשך למעלה משני עשורים, אשר מבנה התנועה הוצג לו עוד בטרם הצביע בקלפי, והיא גם הסיבה לכך שתוך שנים ספורות הצליחה תנועת ש"ס להביא לידי הגשמת רבות ממטרותיה.
אני משוכנע כי אם ישכילו גם מפלגות אחרות בכנסת לתת, במסגרת התווית דרכן וקבלת ההחלטות בהן, ביטוי ל"גדולי האומה" כפי שרואים אותם בוחריהן, יהיו אלה אנשי רוח, פרופסורים, סופרים או רבנים, אם ישכילו מפלגות אלו לתת ביטוי לאותם אנשים בעלי חזון, אנשים המחזיקים במערכת ערכית מוצקה ושורשית, אולי תצא סוף סוף הכנסת כולה ממעגל הבינוניות בו היא שרויה, ואולי נזכה לראות הנהגה אמיתית, ערכית ומוסרית יותר בישראל, וכנסת שתהא בעלת יכולת לטפל באופן רציני בבעיות היסוד של החברה.
אז תיכון בישראל דמוקרטיה אמיתית, בה עומדת בפני הציבור הזכות לבחור בין השקפות עולם מתחרות, בין אנשי הרוח השונים שערכים יסודיים, מהותיים ובסיסיים הם נר לרגליהם, ולא בין חבורות שונות של עסקנים, אשר מאפיינים אישיותיים משותפים, ויכולת משותפת לתככנות קטנונית שוללת כל יכולת להבדלה משמעותית ביניהם.