אפתח בהצהרה: אינני מתכוון לכבד את צווי המניעה של בית הדין לעבודה. ייאמר במפורש, אי כיבוד צווים אלה איננו מהווה הפרת חוק. הדברים הובהרו על-ידי משפטנים ואף בית הדין עצמו הודה בכך. מי שמחויב להישמע לצווים אלה הוא יו"ר ארגון המורים רן ארז. עליו מוטלת החובה לקרוא למורים לשוב לעבודה. מכאן ואילך הרשות ניתנת בידי כל מורה להחליט על-פי צו מצפונו אם להיעתר לקריאה זו או לדחותה. נמצא, שחזרנו אל הזירה המוסרית- ערכית.
לשמחתי, מורים רבים הכריזו כבר, שלא ישובו ללמד בנסיבות הנוכחיות. זרם המורים הנוקט עמדה זו הולך וגובר משעה לשעה. נברכם בברכת "כן ירבו!". זה מכבר התחדדה אצלי התובנה, שזו הדרך הבלעדית להציל את מערכת החינוך ולשקמה. כדי לא לחזור על דבריי, אפנה את הקורא לשני המאמרים שפרסמתי באתר זה במהלך החודש האחרון ("עת למרוד", "צווי מניעה - האם מותר לסרב?") שם תיארתי את הרקע לשביתה, האמצעים שיש לנקוט והיעדים שיש לחתור אליהם.
הוצאת צווי מניעה למורים, יש בה כדי להדאיג כל אדם במשטר דמוקרטי. הצירוף של המילים "חינוך" ו"כפייה" מעלה ניחוח של משטרים אפלים. אך נניח לכך ונעסוק בתוכן המסמך.
קראתי את החלטת בית הדין. מה עולה ממסמך זה? התשובה, למרבה הצער, היא זו: מדינת ישראל איננה מאמינה בחינוך (בחינוך ציבורי - בוודאי שלא). במה מאמינה המדינה? המדינה מאמינה בהצהרות על חשיבות החינוך. המדינה איננה מאמינה בחינוך, על כן דרשה צווי מניעה מבית הדין; המדינה איננה מאמינה בחינוך, על כן נמנעה מלהבטיח משהו קונקרטי, אלא הנפיקה אוסף של אמירות כלליות לגבי העתיד, תוך שמירה על חורים, פתחי מילוט ודרכי נסיגה מהתחייבויותיה לשעת הצורך.
גם התוספות באחוזים לשכרם של המורים אין בהן בשורה לתפנית כלשהי. אדרבה, זהו לעג לרש, המשך ביזוי המורים ותוספת השפלה על השפלתם (לדוגמה: תוספת של 150-250 ש"ח ברוטו לחודש בשנת 2008. ואף זאת בכפוף להתניות מסוימות שיאפשרו לממשלה לסגת מהבטחותיה וכמובן, בדרישה לתוספת עבודה מצד המורים, שהרי מן המפורסמות הוא שמורים אינם עובדים מספיק...).
המסמך זרוע, כאמור, בהצהרות על חשיבות החינוך ובהבטחות מעורפלות ומסויגות לגבי העתיד. אין במסמך התחייבות קונקרטית, חד-משמעית ובלתי ניתנת להפרה לשפר את החינוך. אילו כוונותיה של הממשלה היו טהורות, לא היתה מסתפקת באמירות ערטילאיות.
למעשה, מציעה הממשלה את הסכם "אופק חדש" בתחפושת, על-מנת להערים על המורים. הואיל ו"אופק חדש" היא תוכנית מעולה להפיכת המורים לעבדים, אף תוכנית זו מכוונת לשעבד את המורים ולאמללם. נמצא שדברי רן ארז על "אופק חדש"- "אילו הייתי שיכור - גם אז לא הייתי חותם על הסכם זה"- תקפים גם לגבי התוכנית הנוכחית. מסקנה: התוכנית כולה מכוונת על-מנת להכניע את המורים. אין בה רצון טוב. יש בה אטימות ורשעות. האם זהו היעד שלמענו יצאנו למאבק?!
עמדת בית הדין: על-פי טיעוני השופטים, כמה גורמים חייבו את השופטים להטות את הכף לטובת הוצאת הצווים. לדוגמה: "הנזק שנגרם לתלמידים ולציבור". ואנו אומרים, בתנאי הלימודים היום נגרם נזק יומיומי, נזק הולך ומצטבר לתלמידים, למורים ולחברה. האם גם בית הדין הנכבד הולך שולל אחרי הראייה קצרת הטווח של הפוליטיקאים? האין בית הדין ער לסכנה המוחשית למדינה בשל התפוררות החינוך?! או "הזכות היסודית של תלמידים לחינוך" - על איזה "חינוך" מדבר בית הדין? המדינה איננה מאפשרת חינוך!
המדינה איננה מעוניינת בחינוך! המדינה מעוניינת בשירותי שמרטפות ובתעודות בגרות בלבד. לשם כך אין צורך במורים; השוק רווי בספרי הכנה לבגרות מכל המינים והצבעים ובכל הרמות.
וכן הגדרת שביתת המורים כ"שביתה מעין פוליטית" או "שביתה מעורבת". אף כאן אציע, בכל הכבוד, לשופטים הגדרה שלא הופיעה בלכסיקון שלהם: ” שביתה חברתית- מוסרית". זו ההגדרה הראויה, לעניות דעתי, לשביתה. אם יאמצו אותה - הכול ייראה אחרת. הכול עניין של הגדרות...
לקראת סיום החלטתו פונה בית הדין ללבם של המורים בתקווה שלא יסרבו לצווים ויכבדו אותם ובמיוחד "כאשר מדובר בציבור המורים שהוא מורה דרך לדור הצעיר על חינוכו הוא מופקד..." - הדברים נשמעים נפלא ביוצאם מפי השופטים. אולם אני אפנה מבטי אל פקידי האוצר והפוליטיקאים: האמנם אנו מורי דרך בעיניכם?! מורי דרך? אילו היינו מורי דרך, האם הייתם משפילים אותנו משך שנים? אילו מורי דרך אנו, היינו זוכים לכבוד אלמנטרי, היינו זוכים לתנאי עבודה נאותים, לשכר המכבד את בעליו. וכי עבד שפוף יכול להיות מורה דרך? וכי מורה קצוץ סמכויות יכול להיות מורה דרך? אילו מורי דרך אנו, לא הייתם מעיזים לדרוש מבית המשפט צווי מניעה נגדנו. וכי ניתן לכפות על מורי דרך להורות?!
רבותי השופטים, אנו איננו מורי דרך. בעיני השלטון אנו רק... דרך. אנו דרך עפר שהכול רומסים ברגליהם. אנו אבק דרכים, אסקופה הנדרסת.
יומיים לאחר שרמס את כבודנו ע"י הוצאת צווי המניעה, פנה ראש הממשלה אל המורים בקריאה נרגשת: "אני מתחייב להחזיר למורים את כבודם. אנא שבו איתנו!" נו, באמת... משל למה הדבר דומה, לאדם המבקש מזולתו צדקה ובה בעת מכוון לעברו אקדח שלוף.
ושר האוצר מסביר בפנים מיוסרות עד כמה התקשה לדרוש צווי מניעה ועד כמה הוא סובל עקב צעד זה. ולכך הוא מצרף אזהרה לפיה מורים שלא יכבדו את הצווים ישמטו את זכותם המוסרית לחנך. על כך נשיב ללא מורא וללא משוא פנים: לממשלה מושחתת אין זכות לדבר על מוסר. וגם: מדינה שאיננה מכבדת את מוריה - לא ראוי לכבד את צוויה. על הזכות לחנך אתה מדבר? ובכן, אין כל זכות לחנך תחת איום ברוטאלי של צווי מניעה. אדרבה, ישנה חובה להפסיק את התהליך החינוכי בנסיבות שכאלה.
בנסיבות הנוכחיות - חובה מוסרית היא לשבות! אנו מאמינים לא רק בזכות לחנך, אלא אף בחובה לחנך. אולם באותה מידת הלהט בה התחייבנו לחנך, באותה מידת הלהט מחויבים אנו עתה להפסיק את התהליך החינוכי. אסור לחנך בצילו של אקדח שלוף ומאיים. בלתי אפשרי לחנך כך. אינכם מעוניינים במורים- מחנכים. בשמרטפים אתם מעוניינים. אינכם זקוקים לנו. תוכלו להסתדר בלעדינו. אולי כדאי כלכלית לפטר את כל המורים ולייבא מורים מהמזרח הרחוק.
החובה המוסרית לשבות היא שיעור חשוב באזרחות לתלמידנו. אנו חייבים להעניק להם שיעור זה. על התלמיד לדעת שאל לאזרח לכופף ראשו למול כל גחמה צינית ומרושעת של השלטון. במקום שאין מנהיג - היה אתה, המורה, מנהיג!
כאשר אין רצון טוב, ישנם תירוצים. כגון התירוץ, שאי אפשר להעלות את שכר המורים בשל חשש מפריצת מסגרת השכר. כאילו בחוק טבע מדובר. הרי אם תרצו תוכלו להגדיר תוספת זו כתוספת חריגה וחד פעמית משיקולי החוסן הלאומי שלנו ולעגן את הדברים בתקנה או בחוק וכו'. אולם אין לכם רצון טוב, כי אינכם מאמינים בחינוך.
מהכרותי את ציבור המורים ידוע לי שחלק לא קטן מהם הם אידיאליסטים של ממש. והנה, מתברר שדווקא את הקבוצה הזו משפילים, מונעים מהם תנאי עבודה נאותים ומאיימים עליהם. מדוע הממשלה איננה מאפשרת לאידיאליסטים שלה להמשיך להיות אידיאליסטים?
לסיום, נפנה לבית הדין הנכבד ונאמר: מצער שבית המשפט חבר לממשלה ופעל כגיבור על חלשים. מצער שבית המשפט תמך בחזקים שאינם צודקים ופגע בחלשים הצודקים.
לממשלה נאמר: בשעת משבר זו, כדאי לזכור את הכלל היסודי, האנושי וההגיוני של חז"ל: "אם אין קמח - אין תורה!". אם הנכם מעוניינים באמת ובתמים בחינוך טוב, עליכם לשלם תמורתו בכסף, בהרבה כסף. זוהי הוצאה גדולה, אך משתלמת ביותר. התוצאה - לא תסולא בפז. השאלה נותרה עומדת בעינה - האם אתם באמת מעוניינים בחינוך?
אשר על כן, נכון לרגע זה, נצהיר בריש גלי: מכוח הזכות לשבות והחובה לשבות, אני ועוד חברים רבים עמי, נמשיך לשבות!