על-רקע הידיעות שדלפו - הודלפו - לתקשורת על ההסכם המתגבש בין המורים לאוצר, תחושת התסכול של המורים רק הולכת וגואה. כולם כאחד שואלים את שאלת מיליון הדולר: לשם מה שבתנו והשבתנו שש מאות אלף מילדי ישראל מלימודיהם במשך חודשיים תמימים? האם חמשת האחוזים שיקבלו מורי ישראל (ושממילא הובטחו למשק כולו) בפריסה לשנתיים, הם שיביאו את השינוי הגואל במעמדו של המורה? אם יש לעג לרש, הרי אלו הם חמשת האחוזים העלובים, המשפילים, שהסכים האוצר להעניק לנו בטובו כדי לשפר את שכרינו ומעמדנו. היש בושה גדולה מזו? האם כקבצנים נהיה? האם הפרוטות הללו ישנו ולו במעט את מעמד המורים ויותר מכך, את הסטאטוס הנמוך של המערכת כולה.
כיצד נוכל להביט בפניהם של תלמידינו בעת כניסתנו לכיתות? מה נענה לבנינו ובנותינו? האם לשם כך הפגנו בכיכרות, כתבנו עצומות, התאספנו, מחינו, זעקנו, הפסדנו שתי משכורות ופדינו חסכונות כדי להתפרנס?
יסודות ההסכם המוצע, כפי שמשתקפים, רק ינציחו את מעמדו המושפל והנרמס של המורה בישראל, וכתוצאה ידרדר עוד יותר את מערכת החינוך המדורדרת ממילא.
ממשלת ישראל מתגלה במשבר החינוך במלוא אטימותה. אין ספק שהמחיר הפוליטי בוא יבוא. המורים שחשים מושפלים, מבוזים ורמוסים עד עפר, יבואו חשבון עם הגורמים הפוליטיים, האחראים, לתפיסתם, לתחושות הללו - אישים ומפלגות.
מדובר בעשרות אלפי מורים, בני זוגם, ילדיהם, הוריהם וחלק ניכר ממקורביהם. תוסיפו לכך עשרות אלפי חברי תנועות נוער, סטודנטים, הורים מתוסכלים וחלק נרחב בציבוריות הישראלית שדעתו אינה נוחה, מלשון המעטה, מהשקעת הממשלה בהשכלה ובחינוך ומטיפולה הכושל במשבר החינוך על כל רבדיו והיבטיו.
אלו יתקשו מאוד, מצפונית, להצביע שוב עבור קואליציה שכשלה בטיפול במשבר ובמורים. ממשלה שגילתה ניכור כלפיהם, והעדר מוחלט של רגישות ותבונה ציבורית. שלא השכילה להבין שמאבקם של המורים לא נסוב רק על שכרם, אלא, בראש ובראשונה, על דרישה להכרה ציבורית, הערכה וכבוד מקצועי. המאבק הוא בראש ובראשונה, להצלת כבודו האבוד והנרמס מזה שנים של המורה, החוליה החלשה במערכת החינוך. את זה, לא השכילו האנשים בצמרת להבין. עובדה זו מוכיחה עד כמה מנותקים מנהיגינו מהלכי הרוח בציבור ואינם קוראים אל נכון את השטח. המעגלים הללו הכוללים בתוכם מאות אלפי אנשים, עשויים להוות זרז לשינוי המפה הפוליטית בישראל.
הסכסוך במערכת החינוך, כדרכם של סכסוכים, יסתיים אל נכון בפשרה זו או אחרת, אבל תוצאותיו יהדהדו עוד שנים רבות בציבוריות הישראלית. תוצאותיו יקרינו לתחומים רבים: ערכיים, חברתיים ופוליטיים.
התובנות שחלחלו לתודעת המורים והציבור יחוללו שינוי משמעותי.
ראשית, המשבר העלה לראש סדר היום הציבורי נושא שנחשב שולי וזניח, ודי בהישג זה כדי להצדיק את המשבר הקשה. לא ניתן עוד להתעלם ולכסות בהסברים של עלי תאנה את המחדלים לאורך שנים בחינוך וההזנחה המתמשכת בהקצאת משאבים, קיצוץ בשעות ופשרת הרדידות. "ניעור השמיכה" המסיבי שאנחנו עדים לו במערכת החינוך - פותח פתח לתקווה של שינוי אמיתי, בסיסי ביחסה של המדינה והציבור להשכלה ולחינוך במדינה.
העובדה שסקטור מקצועי (המהווה במידה רבה פלח חברתי) קם וזועק, שובת ומפגין, ומעמיד את החברה הישראלית מול מראה - היא ייחודית ובשל כך מהווה אירוע מכונן.
הגיע הזמן לומר את האמת. מתקבל הרושם שהמשבר בחינוך אינו נובע רק מהתעקשותם של "נערי האוצר" על תוספות השכר למורים ולמרצים. נערי האוצר הם רק עושי דברם של בעלי העניין, האינטרסנטים, אלו המבקשים לשמר את הרדידות והבינוניות כדי שלא יאיימו עליהם. כדי שיוכלו להמשיך ולצבור כוח פוליטי וכלכלי. ייתכן מאד ומשהו עמוק הרבה יותר מסתתר מאחורי גיבובי הסיסמאות היפות והמליצות בדבר העצמת החינוך.
שמעתי לא מעט אנשים הסבורים שאין מקריות במסר הכפול. שזהו תהליך שיטתי המתנהל בעקביות ומטרתו לשמר במצב נחות את מובילי ההשכלה והרוח במדינת ישראל.
נשמע מופרך? לא בטוח. השכלה מביאה לחשיבה ביקורתית, לערעור ולהרהור אחר מהלכים של פוליטיקאים ואנשי שררה. החלשת הגורמים הביקורתיים, מביאה בהכרח לחיזוק בעלי השררה הפוליטיים ובעלי ההון.
אנשי רוח הפועלים על-פי צו מצפונם, אינם מהססים לבקר את המנהיגות הקיימת ובכך מסכנים את מעמדה ויציבותה. לעתים הם נתפסים כמערערים על הסדר החברתי הקיים ועל השלטון ההגמוני- המבקש לעשות במדינה כבתוך שלו.
ממשלת ישראל עשתה את כל הטעויות האפשריות בניהול המשא-ומתן עם המורים. מודל של שיתוף פעולה עדיף תמיד על הכתבה מלמעלה כלפי מטה. הוא מבוסס על ערכי שוויון, מביא לשיתוף פעולה מרבי מצד שני הצדדים, ומאפשר מתן ביטוי לכל הדעות. הוא יוצר מחויבות הדדית ואחריות ומונע תופעות של "ראש קטן" ובריחה מאחריות. הממשלה ניסתה להכתיב משנה סדורה, ערוכה ומוכנה בשם "הרפורמה בחינוך" לעשרות אלפים של מורים בחינוך העל יסודי. הדרך הדוגמטית והבלתי גמישה שבה ניהלה את המשא-ומתן, לצד האטימות וההתנשאות כלפי ציבור המורים, צריכה להדאיג כל אזרח במדינת ישראל. אם בדרך זו, חסרת תבונה מדינית ורגישות פוליטית מתנהלים ענייניה של מדינת ישראל - אבוי לנו.
אנחנו נמצאים ברגע האמת, בצומת מכוננת בתולדות מדינת ישראל. על הממשלה לגלות מנהיגות אמיתית ולרומם את מעמד המורה משפלותו. הביטוי הפיזי הוא בראש ובראשונה בתיקון היסטורי של שכרו. זהו צעד ראשון בונה אמון, מעורר מוטיבציה, שיאפשר לו לזקוף קומה וליטול חלק משמעותי בתהליך המתגבש. אני קוראת לממשלה לא למסמס את ההזדמנות ההיסטורית. תנו למורים את האפשרות לזקוף את גבם. העניקו להם שכר הולם וכבוד, וכך תרתמו אותם לאתגר - שיפור מערכת החינוך, העצמתה והעצמת החברה כולה.