רה"מ הודיע בפתיחת מושב הכנסת, כי בכוונתו להביא לחקיקת חוקה. גם יושב-ראש ועדת חוקה, הפרופ' מנחם בן-ששון, הודיע כי יניח על שולחן הכנסת בתוך כשנה הצעה לחוקה בהסכמה.
חוקה בהסכמה הנה רעיון מבורך ויש מקום להסדיר את יחסי הרשויות שהתערערו בשנים האחרונות. אולם, אין ישראל זקוקה לאירוע מכונן וכל העקרונות הבסיסיים לאורם הוקמה המדינה מופיעים כבר במגילת העצמאות - מסמך מכונן שזכה להסכמה טוטאלית בקרב נציגי הציבור היהודי דאז - ימין ושמאל כאחד, דתיים וחילוניים, ציונים ואנטי-ציונים, חרדים וקומוניסטים.
אין עם ישראל זכאי לאירוע מכונן לאחר שלושת אלפים שנות קיום, גם יחסיו עם המיעוטים הוגדרו כבר במגילת העצמאות שהבטיחה את עקרון השיוויון. דא עקא, שהמהלך החוקתי מובל לפחות בחלקו על-ידי גופים שעיקר עניינם הנצחת המחטף בכנסת בשנת 1992 עת שנחקק 'חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו' בהשתתפות מיעוט חברי הכנסת (31 בעד 21 נגד).
מחטף זה העצים את כוחו של ביהמ"ש על חשבונם של הרשויות האחרות באופן שהעביר את המחלוקות האידאולוגיות והערכיות המשסעות את החברה הישראלית להכרעת העליון. האחרון החל תוך אקטיביזם שיפוטי חסר תקדים, ליחס לעצמו את תפקיד קביעת "דמות המדינה וערכיה" לרבות שאלת זהותה היהודית של המדינה. בעקבות זאת נאמר למשל בפסה"ד 'קעדאן' (אותו כינה הנשיא לנדוי - פס"ד "פוסט ציוני") כי המוסדות הציונים "סיימו את תפקידם" ולא ניתן יותר להקים ישוב יהודי בתחומי מדינת ישראל.
קביעות פוליטיות מאין אלו בצירוף מלחמת חורמה של ראשי מערכת המשפט בכל שינוי מוצע בסמכויות שנטלו לעצמם, כמו גם ההתנגדות הגורפת לכל שינוי בדרך בחירת השופטים, גרמו למשבר אמון במערכת המשפט ולעימות קשה עם הכנסת. ראה למשל מאמרו של השופט (בדימ.) זמיר "הזמנה לשרירות שלטונית" (מעריב 14.11.2007) - שם מלין השופט על פרידמן כי לא קיים דיון ציבורי טרם שהציע לתקן מעט את האנומליה שנוצרה. אפשר לחשוב שהמחטף בשנת 1992 היה מלווה בדיון ציבורי כלשהו, רחמנא ליצלן...
דומה כי הצעות לחוקה ברוח הצעת המכון הישראלי לדמוקרטיה, למשל, עיקרן לגיטימציה למחטף של 1992 שבו הפכה מדינת ישראל ללא כל אירוע מכונן ממדינה יהודית שמשטרה דמוקרטי, כמפורט במגילת העצמאות למדינה "יהודית ודמוקרטית", כאשר העליון נוטל לעצמו את הזכות לישב את ה-"סתירה" בין ערכים אלו. בכך דימה העליון את ישראל הדמוקרטית בשנות ה-90 של המאה העשרים, לארה"ב בשנת 1803 - אומה חקלאית של כ-4 מיליון תושבים כרבע מהם עבדים משוללי כל זכויות, בקרב השאר כמחצית נשים משוללות זכויות והיתרה גברים לבנים, מהם רק בעלי הרכוש בעלי זכות הצבעה.
מהלך של 'חוקה בהסכמה' חייב לתקן את העיוותים שיצר המחטף של 1992 ומחייב דיון ציבורי עמוק הן בדרך מינוי השופטים והן בסמכויות בית המשפט העליון, לרבות הזכות לחזור ולדון בהחלטות בג"צ בכנסת (override) כפי שמציע השר פרידמן.
מדינת ישראל איננה זקוקה להנצחת המחטף לפיו שופטי העליון גם ממנים את עצמם, וגם אחראים לדמותה האידאולוגית של המדינה, מצב שאיננו קיים בשום מקום בעולם. אם זו כל מטרת הדיון החוקתי, עדיף לדחות אותו למועד אחר ולא להסתפק באחיזת עיניים. מאז הקמתה התקיימה ישראל ללא חוקה ועמדה בהצלחה במבחנים קשים ביותר כפי שאף דמוקרטיה לא עמדה בהם, ואין מה להתבייש בכך.
