דור מלחמת יום כיפור מגיע לגיל השיחוחה (בתרגום מערבית - גיל הזיקנה). מטבע הדברים, גיל זה מאופיין בפרישה מעבודה, בעיות בריאות וחיים מקיצבאות ותמיכות. במדינתנו יש חקיקה סוציאלית מקיפה, העונה על הרבה מבעיות גיל זה. ברם על אף חקיקה זו, הרי שככל חקיקה בנושא היא סובלת משלוש בעיות עיקריות:
א. אין מספיק תקציבים לכיסוי כל הצרכים של כל האזרחים.
ב. השיטה הביורוקרטית של חקיקת חוקים שווים לכל ופקידים האמונים על יישום חוקים אלו בשטח, מביאה פעמים רבות לכך שאין כיסוי בחוק למקרים יוצאי דופן שלא חשבו עליהם קודם. הפקידים הכבולים בהוראות החקיקה לא יכולים לעזור. וכתוצאה מכך האזרח לא יכול לקבל את התמיכה המבוקשת, דבר המסתיים ברב המקרים בגיל זה באחת משלוש אפשרויות: מיתה מוקדמת, בעיות בריאות ואיכות חיים קשות, וחיים של אי-כבוד.
ג. קיימים אזרחים רבים, שאינם אמונים או מסוגלים להתמודד עם הסבך הביורוקרטי הדרוש לקבלת העזרה וכתוצאה מכך, עזרה שמגיעה להם חוקית ועל-פי כל דין. הם לא זוכים בפועל לקבלה.
כמדינה אנו צריכים להשתדל, אך לא נוכל מעשית לפתור במאה אחוז את כל הבעיות של גיל זה. יחד עם זאת כמדינה, יש לנו חוב מוסרי מלא, כלפי לפחות חלק קטן מדור זה.
אותם אלו אשר עם פרוץ המלחמה, התייצבו ביחידותיהם ונטלו חלק פעיל במערכה על כל מוראותיה. הם אלו אשר בזכותם, כולנו חיים כאן היום ויש לנו הן כפרטים והן כאומה את כל הנכסים והממון אשר צברנו. אלו אשר התיצבו ראשונים אז, זכאים על-פי כל קנה מידה לקבל מאיתנו ראשונים את כל העזרה היום. וסדר עדיפויות זה יש לעגן בחוק. למען ידע כל ילד במדינה שבארץ זו, מי שבצעירותו משליך נפשו מנגד למען המדינה. היא זוכרת זאת ודואגת לו עד יומו האחרון.
איני סבור שחוק זה צריך להיות על-פי עקרונות נוקשים של שוויון וכוללנות המצויים בכל החוקים שאנו מחוקקים. בסה"כ, לא כל אלו שבזמנו קיבלו את אות יום כיפור, באמת נטלו חלק מרכזי ופעיל במערכה. יש רבים שרק גויסו אולם לא תרמו כלום. יש כאלו שעשו תפקידים צדדיים ועוד.
כן, אין צורך שתינתן עזרה למי שלא זקוק לה. רבים מהלוחמים דאז, הצליחו יפה מאוד הן כלכלית והן בריאותית ויכולים להסתדר לצורכיהם היום מחסכונותיהם הפרטיים ללא כל עזרה מהמדינה.
צריך לזכור שככל חוק, גם חוק זה מחייב תקציבים שאין. ואם יש כסף, אז יש לייעד אותו קודם כל לציוד ואימון החיילים היום, שהם אלו המחזיקים את המדינה היום לא אנחנו. אין שום צורך ברווחת יתר מיותרת של הלוחמים דאז על חשבון המדינה. הלוחמים לא זקוקים לכך ולמדינה יש דברים חשובים מאלו לעשות בכספה. אולם למקרים פרטניים אד-הוק, שמחייבים עזרה לבודדים מקרב הלוחמים דאז, חייב להימצא המימון הדרוש וחייבת להינתן תמיכה הן ללוחמים והן לנשותיהם וצאצאיהם.
מחובתנו כמדינה לדאוג לכך ובאופן אישי ומוסדר על-פי חוק, שכל מי שיצא אז למלחמה ונטל בה חלק פעיל, יזכה בערוב ימיו לחיים ארוכים ויפים ככל האפשר ושל כבוד! זו חובתנו לעצמנו ולדורות הבאים.
אני מציע שתוקם ועדה מיוחדת במשרד הביטחון לביצוע הנושא. בראשה ישבו אנשים מהימנים ואמונים כמו אלישע שלם ודובי הלמן או דומים להם בשיעור קומה. אליהם תופנה כל בקשה בנושא, הן של לוחמים באופן פרטי והן של כאלו שזקוקים אך מתביישים או מפחדים לפנות ושמישהו אחר יפנה בשמם. ועדה זו תבדוק כל מקרה לגופו. ראשית מה עשה האיש באופן מעשי במלחמה. לאחר מכן טיב העזרה המבוקשת ועלותה, ותחליט על כל מקרה באופן פרטני. מיותר להוסיף שלוועדה זו, יוכלו לפנות גם אלמנות הנופלים ויתומיהם וכן, נכי המלחמה הזקוקים לעזרה מיוחדת, שאינה ניתנת להם במסגרת תקנות אגף השיקום.
המימון להוצאות ועדה זו יבוא מתקציב משרד הביטחון ומתרומות והתנדבות של גופים כלכליים וכן אנשים פרטיים במשק. אני מציע שהראשונים להתנדב לתרום, יהיו שר הביטחון והנהלת משרדו וכן הרמטכ"ל ואלופי המטכ"ל שיחליטו על קיצוץ של מספר אחוזים ממשכורותיהם והטבותיהם לצורך ביצוע מטרה זו. בסה"כ המשכורות וההטבות אותן הם מקבלים הן בד"כ יפות למדי וקיצוץ בהן, לא יפגע נואשות ברמת חייהם. ואם הם ילכו לכך ראשונים, יש סיכוי שיבואו עוד אזרחים בעקבותיהם.
זהו, נראה לי שכללתי את כל הפרטים הראשוניים להצעת חוק זו. עתה נותר רק לדון, להחליט ולבצע ומוטב מוקדם!