החלטתו של מני מזוז בעניין הנשיא לשעבר, משה קצב, הניבה מספר עתירות לבג"צ וב-17 ו-25 ביולי 2007, התקיימו דיונים בהרכב מורחב (חמישה שופטים). בראש ההרכב ישבה ביניש, למרות שמזוז צריך היה לקבל החלטה בעניין כתב אישום נגד בעלה. ניגוד העניינים זעק, ונראה על פניו בלתי מתקבל על הדעת באופן קיצוני.
ביום 22.07.07, לאחר התראות, עתר העיתונאי יואב יצחק לפסלותה של ביניש. באותו היום ממש, אני עצמי פניתי אל שר המשפטים בתלונת אתיקה על הנשיאה ביניש. על התלונה שלי, לא שמעתי מאז מאומה. לעומת זאת, עתירתו של יצחק, נדחתה על-הסף ביום 24.07.07, בנימוקים מעוררי תדהמה, על-ידי שלושה שופטים וביניהם עוזי פוגלמן.
חשוב לציין שעוזי פוגלמן, המכהן כשופט עליון בפועל, מצפה שביניש תתמוך במועמדותו למינוי של קבע כשופט עליון. המחשבה שבאותה עת פוגלמן שופט בעתירה נגד ביניש, נראית אפוא לא פחות ואולי אף יותר הזויה מאשר ביניש שופטת בעתירה נגד מזוז שצריך להחליט בעניין בעלה.
ניגוד עניינים כה ישיר וחמור, כאמור לעיל, מהווה לכאורה עבירה הן על כללי האתיקה (שהם מחייבים על-פי החוק) והן על עילות הפסלות המנויות בחוק בתי המשפט.
בעקבות כך, פניתי ב-29.07.07 בתלונת אתיקה על פוגלמן אל שר המשפטים. במקביל, שלחתי את התלונה אל הוועדה לבחירת שופטים, וביקשתי לדחות את מועמדותו נוכח מעשהו החמור. עוד הוספתי ודרשתי למנוע מביניש להשתתף בדיון כלשהו שבו מצביעים בעד בחירת פוגלמן, או נגד בחירת מועמדים אחרים (ובכך מגדילים את סיכוייו).
ב-30.07.07, פוגלמן השיב, אך התשובה הגיעה לידי רק ביום 17.12.07. התשובה היא פשוט מדהימה. למעשה, סברתי תחילה שאני טועה, אך לא! הדברים כתובים במפורש.
פוגלמן סמך את תשובתו על שלושה נימוקים עיקריים:
- בראשון, כה מוזר ומעניין, הוא ציטט פסק דין שמחזק את טענותי כלפיו (תודה מר פוגלמן), ובו נאמר כי שופט חייב לפסול עצמו כאשר קיים חשש לניגוד עניינים. בשתי ידיים אימצתי את טיעוניו, ופניתי אל חברי הוועדה בבקשה שיכבדו את האמור בפסק הדין.
- בשני, הוא טען שהוא שימש כשופט תורן שקיבל את העתירה של יצחק. לכן, על-פי דפוס העבודה המקובל, השופט התורן יושב בהרכב כאשר העתירה נדחית על-הסף. מדבריו זה נשמע כאילו ההיצמדות לדפוס המקובל, גוברת על כל שיקול אחר ולא נותר לו כל מוצא. הרשיתי לעצמי לתהות, אילו היתה זו עתירה נגד בן משפחה של השופט התורן, האם גם אז הוא היה טוען שדפוס העבודה קובע?
- בשלישי, הוא היתמם וטען שהוא לא התבקש לפסול את עצמו. בתגובה לכך, הצעתי לחברי הוועדה להפנות את תשומת לבו שכללי האתיקה מחייבים על-פי החוק, ולפיהם שופט אינו צריך להמתין עד שיבקשו ממנו, אלא חייב לפסול עצמו מיוזמתו בכל עת שמתגלה חשש לניגוד עניינים.
איכשהו, נותרה בלתי פתורה השאלה כיצד שופט תופס את המונח "חשש לניגוד עניינים" כאשר זה נוגע אליו. לכל אורך תגובתו, משתמע שוב ושוב שלדעתו אין כל חשש לניגוד עניינים בישיבתו כשופט בעתירה נגד ביניש ואין כל עילת פסלות. אשר על כן, לא הססתי להביע את דעתי, שאם פוגלמן מאמין במה שהוא כתב, אזי קיים ספק אם האיש ראוי לכהן כשופט בכלל, ולא כל שכן כשופט עליון.
על-סמך כל זאת, ביקשתי מהוועדה למלא אחר המבוקש בהשגה. בעבר, במיוחד בפרשת הבחירה של עדנה ארבל ואליקים רובינשטיין, הוועדה הוכיחה שאין לה בלמים ואין לה גבולות. אז, הוועדה אומנם ניצחה את הציבור וארבל ורובינשטיין נבחרו, אך אימון הציבור בבית המשפט צנח בהתאם. נמתין לחודש פברואר ונבחן אם הדברים השתנו.
