הצעת החוק האוסרת פרסום שמות חשודים ללא הוראת בית משפט, אמורה לשים קץ לציד האדם שמתבצע כדי לספק את יצר האכזריות של הצופים ואת תאוות הבצע של התקשורת ע"י העלאת הרייטינג, ואת המאמר פתחנו בהשוואה בין התנהגות זו של התקשורת ל"ספורט" האכזרי, בו מכים עד זוב דם איש את רעהו בזירת האגרוף, כדי לספק את יצר האכזריות של צופים ברברים הכמהים לראות כיצד נשפך דם אנשים אחרים.
עיון בשמות האישים שיצאו נגד הצעת החוק, מלמד על אופי מעצבי הבוןטון של הממסד השולט בארץ ישראל.
למשל, שופטת בית המשפט העליון לשעבר, דליה דורנר, המשמשת היום כיו"ר מועצת העיתונות. במאמר שפרסמה כותבת דורנר כי "החוק המוצע הוא היפוכו של דבר ראוי", זאת מפני "שחופש הביטוי הוא ערך עליון במדינה".
לכן, "הציבור חייב לדעת את הדברים הללו". כלומר, לדעת את הפרטים ופרטי הפרטים של מעשים מגונים ומכוערים, המיוחסים לבני אדם, במקרים מסוימים על לא עוול בכפם. ומה רע בהצעת החוק האומרת שבית המשפט יחליט אם ראוי לפרסם את שם החשוד? על כך אומרת דורנר, שתחת כל עץ רענן מכריזה על מרכולתה - מבית מדרשו של פטרונה הרוחני, אהרן ברק - שהמשפט מעל לכל: "אי אפשר להשאיר את הנושא לדיונים ארכניים". פתאום, הופך המשפט למיותר אצל אבירת החוק. המחשה נוספת כיצד אין באמת שום קו מנחה את עוטי הגלימות השחורות מן העליון, מלבד גחמותיהם ושרירות לבם.
בקרב אנשי החונטה המשפטית שייסד ברק, ואשר התמקדה בהרס המוסר היהודי וברדיפת ציבור החרדים לדבר ה´, התבלטה דורנר ותפשה מקום של "כבוד".
היא הגדילה לעשות בהפגנת שנאתה העזה לתורה וליהודים שומרי תורה, כאשר שלחה למעצר עד תום ההליכים נער עטור פאות בן 14 בגין חשד לזריקת אבן!
זאת בהשוואה לפסיקתה בדיון על הארכת מאסרו של אדם שהואשם בעבירות סמים. בית המשפט פסק בדעת הרוב, שצריך לעצור נאשם עד תום ההליכים. דורנר, בדעת מיעוט, פסקה כי לאור חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, צריך לשחרר את סוחר הסמים בערבות. כמו כן פסקה שיש לשחרר בערבות גנב רכב ערבי, על-אף טענת פרקליטות המדינה כי מדובר במכת מדינה המצדיקה מעצר עד תום ההליכים.
סוחר סמים המרעיל את נפשותיהם של בני נוער וערבי העוסק בגניבת רכב כאשר פשע זה מהווה מכת מדינה - צריך לשחרר, אליבא דדורנר. אבל נער עטור פאות בן 14 החשוד בזריקת אבן - וידוע לכל שהמשטרה עוצרת במקרי הפגנות שבת על ימין ועל שמאל בלי סיכוי להשיג הרשעה - היא שולחת למעצר עד תום ההליכים.
את שנאתה לציבור החרדים לדבר ה´, הפגינה גם כאשר התערבה - באופן לא חוקי כמובן, בהתאם לאסכולה של פטרונה ברק - בהחלטה של הרשות המבצעת שקבעה לסגור את רח´ בר-אילן לתנועה בשבתות, מפני שמדובר ברחוב העובר בשכונה שכל תושביה שומרי שבת. דורנר ביטלה את החלטת שר התחבורה והורתה לפתוח את הכביש לתנועה בשבת.
על אמות המידה המוסריות הנלוזות שלה, מעידה גם פסיקתה, שחייל שהורשע במעשי סדום בילד בן 6, יבצע עבודות שירות וגם זאת רק עם תום שירותו הצבאי. כמו גם עת קיבלה את עתירתה של חברת קידום נגד רשות השידור, שסירבה להתיר שידור תשדיר תחת הכותרת: "לך תצטיין".
אך טבעי אפוא, שדורנר היא מראשי המדברים נגד הצעת החוק הנידונה. לרמה המוסרית השפלה שלה, מצטרף במקרה זה גם חששה מפני אבדן כלי רב ערך המשרת את כנופיית החוק אליה היא משתייכת - היכולת לחסל קריירות פוליטיות של אנשים שאינם מחלקים עמה את הערכים המנוונים של החולניות החילונית.
אדם נוסף שהצטרף למתנגדי הצעת חוק זו, הוא "אוהב חרדים" ידוע נוסף - מפכ"ל המשטרה לשעבר, אסף חפץ. הוא יצא בתקיפות נגד הצעת החוק: "לכידתו של העבריין היא משנית לעומת ההרתעה, מעצם החשיפה שלו בציבור. אם לפני 200 שנה ההרתעה היתה מושגת על-ידי תלייתו של האדם בכיכר העיר, הרי שהיום היא מושגת על-ידי חשיפתו בפומבי".
ההשוואה שערך בין תליית אדם בכיכר העיר ובין הנוהג הברברי של פרסום שמות חשודים באופן שרירותי, כדי לרצות את ההמונים צמאי הדם של האספסוף החילוני המודרני המחובר בורידיו לערוצי המדיה ונזקק לצריכה הולכת וגברה של צפייה בסרטי אלימות, פורנוגרפיה ושפיכת דמם של אנשים שלא נשפטו - מאלפת ומעידה על טיבו של האיש ועל טיבם של חוגי האליטה החילונית אליהם הוא משתייך.
חפץ שימש כמפכ"ל משטרה בזמן שהתרחשה פרשת עוזי משולם. תחת פיקודו בוצע חיסול ממוקד בתוככי מדינת "ישראל", ביהוד, של חייל גולני, שלמה אסולין, בירית צלף משטרה ממסוק משטרתי, עת היה בביתו של משולם.
לא פלא שאנשים ירודים כאלו, כמו דורנר וחפץ, הם ראשי הזועקים נגד הצעת החוק הבאה להפסיק את הנוהג הברברי בו נוהגים הם וחבריהם - של שפיכת דם חשודים בראש חוצות, ע"י פרסום שמותם ברבים לפני שבכלל בוסס אפילו חשד כלשהו נגדם.
