בית פרומין היה שייך למשפחת פרומין, אשר ביקשה להקים שם בניין משרדים של מפעל הביסקוויטים "פרומין". הבניין, ברחוב המלך ג'ורג' בירושלים שימש משכנה הזמני של הכנסת בשנים 1950-1966, כלומר בעת כהונת חמש הכנסות הראשונות, עד למעבר הכנסת
למשכן הקבע בגבעת-רם ב-30 באוגוסט 1966.
בית פרומין הינו בית הכנסת הראשונה, המקום השני בו התכנסה מועצת העם והפכה להיות לכנסת ישראל.הפעילות הענפה בבית-פרומין ב-16 השנים שבהן פעלה בו הכנסת מתועדת ב"דברי הכנסת" ובארכיון תצלומים מקיף. נציגי דור מקימי המדינה ומנהיגיו כיהנו בו כחברי הכנסת. דוד בן-גוריון, משה שרת, לוי אשכול, מנחם בגין, יוחנן בדר, יצחק בן-אהרון, משה סנה, יוסף בורג ורבים אחרים נאמו בו נאומים שנכנסו לספרי ההיסטוריה של מדינת ישראל.
במקום זה ממש התקבלו מספר רב של חוקים שסייעו רבות לעיצובה של מדינת ישראל, ובהם גם חוקי יסוד (הכנסת, הממשלה, נשיא המדינה, חוק השבות, חוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם, חוק שוויון זכויות האשה, חוק הביטוח הלאומי, חוק שעות עבודה ומנוחה ועוד). גם דרמות אחדות נקשרו בזיכרון הציבורי עם בית-פרומין, למשל המהומות שפרצו על-רקע הסכם השילומים עם גרמניה המערבית בחודש ינואר 1952 והרימון שנזרק לעבר שולחן הממשלה בחודש אוקטובר 1957 ופצע את שר הדתות משה חיים שפירא וחברי ממשלה נוספים.
לאחר מעברה של הכנסת למשכנה הנוכחי, שימש המבנה את משרד התיירות, עד מעברו של המשרד לקריית הממשלה. הקרקע, שבמקור היתה שייכת למינהל מקרקעי ישראל, נמכרה תמורת 10 מיליון ש"ח בלבד ליזם פרטי, ומשום מה המציע היחיד, ועל-פי התוכנית שהופקדה בשנת 2002 בוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה - התעתד להרוס כליל את המבנה ולהקים תחתיו מבנה בן 16 קומות למגורים, למלונאות ולמסחר.
בעקבות מאבק ציבורי שהובילה המועצה לשימור אתרים, וביוזמת המועצה, הגישו חברי הכנסת רן כהן (מרצ-יחד), אילן שלגי (שינוי), ניסן סלומיאנסקי (מפד"ל) ויורי שטרן ז"ל (האיחוד הלאומי) ארבע הצעות חוק שמטרתן הפיכת בית פרומין למוזיאון הכנסת ולמרכז ללימודי דמוקרטיה ושלטון. ההצעות אוחדו להצעה אחת, "חוק מוזיאון הכנסת", עליה חתמו 13 ח"כים נוספים.
כאמור, החוק אושר בקריאה ראשונה בחודש ינואר 2005, ברוב מוחלט של 63 חברי כנסת וללא מתנגדים. לקידום החקיקה תרם רבות גם יו"ר הכנסת דאז, ראובן ריבלין, שהיה מראשוני התומכים להפיכת המבנה למוזיאון בית המחוקקים.
על-פי דוח מבקר המדינה מ-2005, משרד האוצר התנגד להצעת חוק שתסדיר את מעמדו של בית פרומין.ובפועל בעצם, כיום, הבניין הולך ונהרס ואיננו מקבל את תשומת הלב הראויה לו.
התעוררו שתי בעיות. האחת, הבניין אינו שייך כבר למדינה. השנייה, הצעות החוק משנת 2005 נעצרו ולא הגיעו לכלל מיצוי. משרד האוצר התנגד כאמור, בעבר לרכוש את הבניין ולהפכו למוזיאון, אם מכיוון שעלות הרכישה גבוהה מאוד - כפי הנראה, וגם הפעלתו לאחר מכן תעלה לאוצר המדינה כסף רב.
ח"כ רן כהן מספר: "אני מוכרח להביא את הסיפור הכי אישי שלי. ברחתי מעירק כילד בן עשר וחצי והגעתי לקיבוץ. לא היתה לי משפחה ולא אף אחד. כאשר הגעתי לארץ אני מודה על האמת, אחד האירועים שהכי זכורים לי בחיי אירע כאשר עלינו לירושלים לבקר בעיר הבירה והגענו לבניין הכנסת. זה היה כמו לעמוד אל מול הדבר הענק שנקרא עצמאות ישראל. אל מול החוויה הזאת שלי כילד - וכפי שזה השפיע עלי אני בטוח שהשפיע על עשרות אלפי ומאות אלפי ילדי ישראל".
כיום עומדת מכירת הבניין הזה בנזיד עדשים של 10 מיליון שקל, נגד הריסת זכרון ההיסטוריה. היסטוריה של מדינה נאורה מתקדמת דמוקרטית- הלא כך הוא? ובמקום זיכרון זה של רן כהן הילד, ילדים רבים אחרים, ומבוגרים שנלחמו על הקמת המדינה, ייבנה בנין של 35 קומות - נכס נדלני מפואר לכל הדעות.
ואנחנו, מה נאמר לילדינו, לנכדינו? מה נראה לאלה שילמדו על ההיסטוריה של תחילת הדמוקרטיה הישראלית? האם מותר לנו כחברה להרוס זכות שכזאת?
השאלה המרכזית, האם מדינת ישראל רואה בפרלמנט שלה, בבית פרומין, בית הכנסת הראשונה, האם היא רואה בו בניין בעל ערך היסטורי שעלינו לשמר. למי הוא היה שייך קודם? למדינה, לאזרחיה, לדורות הבאים? האם מותר היה ומותר כיום ,למדינה לפגוע בנכסים היסטוריים השייכים לכולנו, לפגוע בזיכרון הקולקטיבי, בתחושת הגאווה?
אנחנו אזרחי ישראל, אנחנו נציגי הדורות הבאים, נציגי העולים שיבואו, התיירים, דורשים בשם כולנו - בשם הצדק המוסרי, בשם המחויבות והאחדות הקולקטיבית - עד כאן.