מים רבים זרמו בים האדום מאז הונף במבצע "עובדה" דגל הדיו מעל העיר אילת, עם שיחרורה במלחמת העצמאות. יותר מכל הטביעו עליה את חותמן שבע דמויות מיתולוגיות, שבלעדיהן לא היתה, מן הסתם, תקומה לעיר הדרומית: ראשון חביב, מניף הדגל, אלוף (מיל.) אברהם ("ברן") אדן, ומפקד מבצע השחרור; אל"מ מנחם דיגלי, הגיבור האגדי של יחידת הצנחנים 101 ומפקד סיירת מטכ"ל; איש העסקים ומלונאי הצמרת, אלי פאפושדו, שהתפרסם כמקימו של מלון "לרום" היוקרתי, ושהפך לאחר מכן, בפרוס השלום עם מצרים, ל"הילטון טאבה"; אנשי הבוהמה, רפי נלסון, אלי פיפסון ונתן זהבי, שהאצילו עליה את רוחם הסלבריטאית; ואחרון-אחרון, לא כל כך חביב, אבל דומיננטי מאוד לעיר הזאת - בוסי סחה, גברתן האימים המיתולוגי משעריים, אליל הפשע ומלך העולם התחתון, שהוגלה על-ידי המשטרה, כמו עבריינים רבים אחרים, הרחק מן המרכז, לאילת.
אמנם, "אבותיה" אלה של העיר הדרומית נעלמו ממנה, אבל זיכרם ופועלם לא מש ועקבותיהם עדיין חקוקים בה על כל צעד ושעל. קשה לתאר את אילת בלעדיהם, כשם שלא ניתן להתעלם מאתרי הבילוי של "עיר החטאים" באותם הימים: החל במועדון "סוף העולם", של רפי נלסון - מפגש הצמרת של ה"מי ומי" והסלבריטיס בישראל; דרך "מרתף היקב" - המועדון לדוגמא לשירה בציבור; ועד למועדון הלילה של מלון "הסלע האדום", שלא היה כמותו בארץ לאווירת ההוללות של פעם. כל אלה נתנו לאילת את טעם החיים הטובים שלה והם שהפכו אותה, ברבות הימים, לעיר הבילוי והתיירות המובילה בארץ.
החושך והאור
אלא שעל העיר הזאת מרחפת כיום עננה כבדה, המאיימת ליטול ממנה את הבכורה שנתברכה בה. בראש ובראשונה משמש לה לרועץ היוקר היחסי לערים אחרות בארץ, אף כי - כמה אירוני - נעדר ממנה המע"מ. תעריפי המלונות, מרקיעי השחקים, מבריחים ממנה ישראלים כתיירים, הנוהרים לטאבה ולמרחבי סיני בתעריפים זולים לאין ערוך. מן התיירים גם נמנע להגיע לאילת בטיסה ישירה מחו"ל, ושלא כבעבר, הם נאלצים לטוס אליה בטיסה נוספת משדה התעופה בן-גוריון. ואם לא די בכך - שדה התעופה האילתי הקטנטן אינו בנוי לשרת תיירות כהלכה, מה גם שהוא מסוכן בטיחותית לנחיתת מטוסים, באשר הוא ממוקם בלב העיר עצמה, מה שאינו מקובל בשדות-תעופה אחרים בעולם.
מן המלונות האילתיים כבר נעלם מזמן הטעם הישראלי האופייני שהיה להם בימים רחוקים. איפה כוס מיץ התפוזים הטרי - אחד מסמליה המובהקים של התיירות הישראלית בעבר- שבה נתברך בעבר כל תייר בהגיעו אליה? והרי לא מכבר הצהיר שר התיירות כי לכל תייר מגיעה כוס-מיץ כזאת בהגיעו למלון. אלא שבמציאות הנוכחית הוא נאלץ להסתפק בדמוי-מיץ-טבעי בלבד.
בריכות השחייה של המלונות האילתיים עומדות שוממות בעונת החורף. הן אינן מקורות, וגם אם הן מחוממות - האוויר הקר השורר מחוצה להן והרוח האילתית המנשבת תדיר, מבריחים את מי שמבקש לשחות בהן ומאלצים אותו, במקרה הטוב, לשבת סביבן ולהשתזף מחוצה להן.
אבל, אל מול נקודות החושך יש לאילת גם נקודות של אור, כמו, למשל, המצפה התת-מימי, עם שלל הדגה והאלמוגים, שאין שני לו בעולם כולו: ולא לזלזל באיכות המים האילתית המעולה, שאין דומה לה ביישוב אחר בארץ, בשל התפלת מי הים בה; ולא שכחנו את "עיר המלכים" - פארק השעשועים האטרקטיבי, המשחזר את תקופת התנ"ך בנוסח הדיסנילנד; ואחרון-אחרון חביב - מופעי הבידור הקבועים של "ואו", ובחורף הנוכחי - מסע הפנטומימה החושני "לטינו", בקצב דרום-אמריקני של מוזיקה, ריקודים ותלבושות מרהיבות - חגיגה.לאוזן ולעין.
מה שנותר, אפוא, לעשות הוא לפתות את הבאים לאילת בתעריפים זולים יותר ובהשקעה הולמת, שתצדיק את תיירות החורף במלונותיה. אז, ורק אז, יבוא לידי ביטוי מעשי הפוטנציאל העצום שיש לה כעיר-בילוי ותיירות לשמה.
