בכל פעם מופתעת ישראל מחדש. מצרים של מובארק עושה עוד פעולה שמשמעותה פגיעה בביטחון ישראל. למרות כל ההתרפסויות, הביקורים, החיוכים, תמיד חוזרת ישראל לאותה נקודה. חוזה השלום עם מצרים לא היה אלא הסכם כניעה.
כניעה מכיוון שמדינת ישראל מסרה ביד מצרים שטח ארץ שהוא פי שלושה גדול ממדינת ישראל, את מקורות הנפט שהיו שווים עוד ב-1979 כשני מיליארד דולר בשנה, והיום הרבה יותר, את חופי סיני הנהדרים, ויותר מכל אישרה את העיקרון של יודן-ריין. כל מקום בשליטה ערבית הוא נקי מיהודים, כמו מצרים עצמה.
בתמורה קיבלה ישראל את הפעלת הטרור הפלשתיני לצורותיו השונות, פעם אש"ף היום חמאס מחר ג'יהאד מחרתיים על קאעידה, דרך מצרים, בחסות מצרים, בתמיכת מצרים, באהבת מצרים. היום כאשר ברור לכל כי מצרים דוחפת לתוך רצועת עזה, בגלוי, את כל הדרוש לחמאס כדי לנהל את מלחמת הטרור שלו בישראל, ברור גם כי מצרים מעולם לא חתמה על שלום, כי אם על המשך המלחמה דרך סוכנים.
ישראל שוגה שוב ושוב בכל האמור בהבנת התודעה הערבית מוסלמית. מצרים, קהיר, היא אחד משלושת הבסיסים של התודעה הזו, ביחד עם סעודיה ואירן. על-פי האיסלאם, אין זכות ליהודי לחיות באופן ריבוני, אלא רק כאזרח סוג ז' בחסות השלטון המוסלמי. מכאן נובעת הנחישות המוסלמית שלא להכיר בשום פנים ואופן בישראל כמדינת הלאום היהודי. מתחת לחיוכים, ללחיצות הידיים, להתגמשות שנועדה כדי להכשיר את התעצמותו של צבא מצרים בנשק ואימון אמריקני, תמיד מצויה ההכרה הבלתי מעורערת: מדינה יהודית לא תקום ולא תהיה, סופה יבוא במוקדם או במאוחר, כיוון שכל דבר אחר סותר את האיסלאם.
אך בזה לא תמה ההתנגדות המצרית הנחרצת לקיום המדינה היהודית. משטרו של מובארק הוא אותו משטר שהוקם על-ידי גמאל עבד-אל-נאצר ואנואר סאדאת. שניהם היו קצינים צעירים במפלגת "המצרים הצעירים", מפלגה נאצית למהדרין שמומנה על-ידי הרייך השלישי. שום דבר לא השתנה בגישה של המפלגה הנאצית הזו כלפי יהודים, ולמדינתם. המומחה בהא הידיעה לרצח המוני של יהודים, חג' אמין אל חוסייני, פושע מלחמה נאצי ממשרדו של אדולף אייכמן היה אורח הכבוד של המשטר המצרי מאז נמלט מאימת משפטי נירנברג.
במצרים הוקם פתח, במצרים משגשגים האחים המוסלמים, תנועה איסלמו-נאצית לעילא ולעילא. כולם כולם נתונים למשאת-נפש אחת בלבד. השמדת מדינת ישראל והלאום היהודי. לאור כל אלו, כאשר ראש ממשלת ישראל בא ומתרפס בפני מובארק, כאשר יורק מובארק בפניו של שר הביטחון הישראלי, כאשר נשמעים דברי נאצה וגידופין כלפי שרת החוץ הישראלית מפי יושב-ראש הפרלמנט המצרי, הולכת ומוכחת התזה האיסלמו-נאצית: היהודים הם עם נחות, עם עלוב, עם חסר-זכויות, עם חסר כבוד, וכל הסכם עמו הוא רק למראית עין. כיום הזלזול המצרי נובע גם מן ההכרה שאין צורך לשמר אפילו על מראית עין של כבוד כלפי עם שלא מכבד את עצמו, ומוכן למסור את לב ארצו תמורת הבטחות על קרח בסיני.
לאן כל זה מוביל? אל הסלמה של העימות היהודי-ערבי מסביב לרצועת עזה, שאיננה אלא מחנה פליטים ענק שכל כולו מחסה אנושי לטרור. מצרים גילתה לפני כל מדינה ערבית אחרת את הפוטנציאל הטמון בטרור המופעל מתוך אוכלוסיה כאמצעי לוחמה יעיל, וכל העובדות מראות כי אמצעי זה ימשיך לשמש את מצרים עוד שנים רבות.
