אחד המשפטים המעוותים החוזר על עצמו בפי שדרנים, קרייני חדשות וכתבים בעיתונות הכתובה בימים האחרונים, הוא משהו בנוסח: "ירי הטילים בא בתגובה על תקיפת חיל האוויר בעזה"...
שמענו זאת הרבה במהלך השבוע האחרון, שבו מספר הרקטות והפגזים, שנורו לעבר ישובי מערב הנגב, קפץ לתלת-ספרתי. הנכון הוא שגם מספר החיסולים עלה לאין שיעור. אבל לצד פעילות חיל האוויר, על מסוקיו ומזל"טיו, נשמעו יותר ויותר דוברי הממשלה המתוודים בנוסח: אין לנו פתרון לבעיה. אפילו ראש הממשלה, שביקר בחסות החשכה בשדרות ובגבים, אמר כי הסבל יימשך עוד זמן רב. לאמור: אין בכוונת הממשלה להורות בקרוב על פעולה קרקעית רחבת היקף כדי לשים באחת קץ לירי החמאס ולהתגרותו.
הממשלה, מתברר, מודאגת מן המצב ההומאניטארי בעזה. "לא שורר שם משבר הומאניטארי" - ניסו דוברי הממשלה להרגיע בשבת באמצעות "קול ישראל". זאת - לנוכח הדאגה שנתעוררה לפתע בוושינגטון. במקום להגיב ולומר, כי לצד ההומאניטארי בעזה אחראית אך ורק ממשלת החמאס, אנחנו מתנצלים וחוזרים ומתנצלים. במקום לשאול: ומה עם המצב ההומאניטארי אצלנו, בשדרות המצולקת והמשותקת? - אנחנו נגררים אחר ה"סטייט-דיפארטמנט" האמריקני, שפתאום מגלה אמפתיה לתושבי הרצועה ולשלטון האימים שרודה בהם.
את החמאס וראשיו העניין ההומאניטארי הוא הדבר האחרון שמדאיג - לא אצלם ועל אחת כמה וכמה לא אצלנו. כמה שיותר הרוגים, כמה שיותר נפגעים, כמה שיותר צווחות של כאב גופני ונפשי בחוצות ישראל - זה הדבר שמסב סיפוק לאיסמאעיל הנייה ועושי דברו.
ולכן, ככל שיגברו התקיפות הספוראדיות של צה"ל בתוך השטח של הרצועה - כן ייטב, לשיטת הפלשתינים. ככל שמצב בלתי-פתיר זה יתמיד וככל שיראו יותר ילדים ונשים נפגעים גם בצד הפלשתיני - כן תגבר עריצותם.
יש רק דרך אחת לשים קץ למצב מאיים ואבסורדי זה - מלחמה. כיבוש. כניסה מאסיבית של צה"ל לעומק השטח ומחיקת תשתיות הטרור לחלוטין מעל פני האדמה. אם יצאנו למלחמת לבנון השנייה בגלל שני חיילים חטופים - שעד היום גורלם איננו ברור - האם אין זה הזמן לצאת למלחמת עזה הראשונה בגלל אלפי שיגורים?
אם נכנסנו לפני שנתיים באופן שלומיאלי לדרום לבנון כדי להכות ב"חיזבאללה", האין זה מוצדק להיכנס ערוכים ונחושים לטריטוריה המוגבלת והמגודרת של הרצועה כדי להכות מכה ניצחת את ה"חמאס"? במקום זאת, אנחנו מגיבים "נקודתית", אומנם בטכנולוגיה מתקדמת אך בחוסר תכליתיות, ורק מדגדגים פה ושם את האויב האלים. בשיטת פעולה זו אנחנו עוד מחממים אותו, מזמינים עוד מעשי היתגרות שלו - שעלולים לגרום, ח"ו, לשפיכות דמים נוראית בצידנו.
מן הראוי לשים לב בהקשר לכך גם להסברה הכושלת שלנו - פנימית וחיצונית. אצלנו כאמור משתמשים תדירות בצמד המלים השקרי "תגובת החמאס", שיש בו שמץ של הבנה למעשי האויב. כאילו צה"ל הוא היוזם והחמאס רק מגיב, בעוד שההפך הוא הנכון. ברדיו ובשאר אמצעי התקשורת אף אימצו משום-מה את המונח הרך "פעילי חמאס", כאילו בעסקני מפלגה תמימה מדובר ולא במחבלים ובטרוריסטים.
אצלנו מרגיעים בכל פעם בנוסח: "הרקטה גרמה נזק, לא היו נפגעים". או במילים אחרות: לא נורא, אפשר להמשיך בשיגרת הירי והירי שכנגד, וחלילה וחס לנו מלהסתכן בפעולה קרקעית נרחבת. אלא שזמנה של זו בוא יבוא - אם לא במוקדם ובמחיר קטן יחסית, כי אז במאוחר במחיר גבוה בהרבה.
והתמוה מכל: כאשר מחסלים מחבל והוא בנו של הארכי-מחבל, הארכי-שונא, מחמוד א-זאהר, יש מי שמשגר אליו מישראל תנחומים ורגשי השתתפות באבלו... עד כדי כך איבדנו שפיות-דעת והגיון המחשבה. יש מי שמוכנים אצלנו לגלות אמפתיה לצד השני - ואינני מדבר רק על אלמנטים בוגדניים, שיש להוקיעם ולגרשם, מסוגו של חבר-הכנסת איבראהים צרצור.
בעוטף עזה רגע האמת הגיע. תמה תקופת ההמתנה. אין הממשלה ההססנית שלנו יכולה עוד להסתתר מאחורי מכבסת מלים ולהפגין חוסר אונים. מול "תגובות" מחבלי חמאס, צריכה לבוא תגובה צה"לית מוחצת. דמם של תושבי עזה, גם אלה המכונים "חפים מפשע", יהיה בראשם של הנייה, א-זהאר ושאר מחרחרי הטרור והמלחמה הפלשתינים. וככל שיקדם - כן ייטב.
