1)
כלי התקשרות ההמונית (קול-ישראל, ערוצים 2,1 ו-10 בטלוויזיה, ועיתון הארץ), חדלו להיות כלי להעברת מידע ופרשנות; ובכל הנוגע לעתידה ואופיה של מדינת ישראל, הפכו לבעלי עניין, וככזה הם מקדמים אג'נדה המבוססת על נסיגת ישראל לגבולות 1967, ניתוק העם היהודי ממקורותיו והתחברות למיעוט הערבי.
מותר לעיתונאי להחזיק בדעות שונות ומשונות, אך אסור לו לעוות את המציאות, לשקר, להציג את המתנגד לו כגזען וחסר אחריות לאומית. כל האיסורים הנ"ל נעשים מדי יום וכל היום, ומגדיל לעשות - עיתון הארץ.
אי אפשר לצטט את שלל הדוגמאות, ולכן אתמקד רק באג'נדה המופקת ע"י הארץ בחודש האחרון; שכן עיתון זה מציג עצמו כעיתון לאנשים חושבים (אך הכוונה לאנשים "חשובים").
2) להלן
דוגמאות לרימום אהוד אולמרט ומאידך להכפשת "יריביו" (קרי - כל מי שמתנגד לאולמרט הנו יריב). אין בלקסיקון של הארץ: מתנגדים, חולקים, בעלי דעה אחרת, אלא רק קטני אמונה, חסרי מעוף, נמהרי דעת, שכל רצונם לרשת את כסא ראש הממשלה.
א) ביום ו' 13.01.08 כותב יואל מרקוס במאמר: "ועכשיו, הישרדות", כי אחרי הפיאסקו של מלחמת לבנון (השנייה), הימין הקיצוני דרש את ראשו של אולמרט, על שהתכוון להמשיך ולפנות ישובים; ואילו יתר הציבור ביקש להענישו, על ששכב על הגדר בשביל הצבא. רהמ"ש האמין לצבא, ולא היה לו מושג שזה לא מאומן, והציוד חלוד ומיושן.
אלא שמאז המלחמה, אולמרט מתפקד בתבונה: הוא מחוייב לבוש להוריד את המאחזים ולדון בליבת הסכסוך; ולכן הדוח הסופי של ועדת וינוגרד - במקום לעשות צדק יעלה את הימין הקיצוני לשלטון.
ב) באותו הגיליון כותב יוסי ורטר, במאמר: "מי יזיז את ברק", כי הדחת אולמרט אינה ריאלית וגם לא חוקית. אי אפשר להמליך איש תחתיו, אלא אם יסכים.
ג) לצד מאמרו של ורטר מופיע מאמר של אהוד אשרי: "הערכיות עפ"י עוזי דיין"; ולפיו - המאבק של דיין כי אולמרט יקח אחריות אישית על מעשיו במלחמה, הנו ילדותי! שכן, דיין צריך להכניס את הערך של האחריות בהקשר יותר רחב מאשר הענשת ראש ממשלה שכשל במלחמה. דהיינו - הדחת אולמרט תקטע את התהליך המדיני, ותשרת רק את הימין הישראלי ואת החמאס. לכן על דיין להגמל מפופוליזם ולהצטרף לכוחות שתומכים בהאצת תהליך השלום, ובכך יראה "אחריות לאומית"!
ד) ביום 13.01.08, כותב אשרי מאמר בשם: "בין אולמרט לקטש", וכאן הוא מציין כי אולמרט לא התנער מאחריותו האישית לתוצאות המלחמה, אלא חולק - ובצדק, על שתי הנחות יסוד של מתנגדיו; האחת: הגדרת המלחמה ככשלון והתרגום של אחריות להתפטרות. השנייה: שגיאותיו של אולמרט נבעו מהסתמכות יתר על הפיקוד הצבאי! (קרי - הרמטכ"ל דן חלוץ הכשיל את רהמ"ש). לדעת אשרי, אולמרט הפנים את לקחי המלחמה ובעיקר במדיניות השקולה נגד החמאס, והצלת המפעל הציוני בדרך של חלוקת הארץ.
ה) ביום 22.01.08, כותב יואל מרקוס מאמר ושמו: "אויב ושמו בכיינות"; ותוקף את כל אלו הסוחטים דמעות (ההורים השכולים, עיתון מעריב ופוליטיקאים התופסים טרמפ על הדם), על-רקע מספר ההרוגים והפצועים במלחמת לבנון. זו לא השעה להקדים בחירות או להפיל ממשלה, שכן אנו בעיצומו של תהליך מדיני. להורים שכולים אין זכות עודפת בתחום הפוליטי.
ו) ביום ו' 25.10.08, כותב מרקוס במאמרו: "5 הערות על המצב", כי מכתב המ"פיים, הנו הדבר הכי קרוב לפוטש צבאי, וכי עדיף ליצור מנגנון של בחירות מהירות, ולהעביר את הכשלון לשיפוט הבוחר, מאשר ועדות חקירה.
יוסי ורטר כותב (מאמר: "טיגון עמוק") כי בניגוד לכל פרקליט, אולמרט לא קיבל הזדמנות לחקור עדים. ואשרי כותב (מאמר: "הביצים של מופז") כי מופז הנו ציני, חסר בושה, שכן הוא היה חבר בקאבינט שניהל את המלחמה בלבנון; והיכן היה בשנים שהיה רמטכ"ל ושר ביטחון? מה עוד ומופז אחראי לצבא האנמי ולמינוי דן חלוץ.
3) על הדברים שצוטטו, ניתן לומר כך:
"הכל נכון חוץ מהעובדות"!! הכיצד עיתונאים כותבים רבעי אמיתות, חצאי שקרים, ומאידך אינם מתביישים לטעון כי על הציבור לאמץ את דעתם שכן כך מחייבת "האחריות הלאומית"!
דהיינו, לא די בכך שאם צריך את הגנב יש להורידו מעץ התלייה, אלא שאין לפנינו "גנב"; אלא מנהיג מלידה, מדינאי רחב אופק - שרק הנסיבות האומללות גרמו לו לבטוח באחרים וליפול למלכודות שנטמנו לו.
אני טוען כי אהוד אולמרט חייב לעוף מכסאו, ובעיקר משום שלא היה ראוי שיבחר (קרי - הוא אינו מנהיג ומעולם לא היה); התנהלותו בעולם הפוליטיקה (ובעיקר מאז ישיבתו על כס רהמ"ש), היא ראייה לדיספרופורציה שבין גודל כסא ר"מ ובין האישיות הרדודה היושבת עליו.
4)
את דעתי אנמק אך ורק על-רקע המאמרים שראו אור בהארץ:
א) אני סיימתי שירותי בצה"ל רק בדרגת סרן, והייתי רק מסו"ל בגדוד תותחנים, ולמרות דרגתי הלא גבוהה, אני קובע כי אולמרט לא שכב "על הגדר" למען צה"ל ולא הלך בעיניים עיוורות אחרי דן חלוץ, אלא נהפוך הוא: אולמרט לא התכוון לפתוח במלחמה, אלא רצה במבצע צבאי קטן, וכאשר זה לא הצליח הוא נבהל ולא ידע מה לעשות! לכן במשך כשבועיים ימים, צבא היבשה ישב ליד הגבול ולא עשה דבר!
נניח כי גם דן חלוץ התנגד למהלך קרקעי, אלא רק להתשה אווירית וארטילרית; האם הרמטכ"ל הוא הפה היחיד של הצבא? האם ר"מ אינו אמור לשמוע דעות כל האלופים חברי המטה הכללי? האם הובאה לרהמ"ש ולממשלה תוכנית חלופית? אם כן - מה היתה? ואם לא, מדוע לא?!
ב) אין חולק כי לצה"ל היתה תוכנית מגירה למקרה של מלחמה בלבנון, שחייבה מהלך קרקעי נרחב; מדוע זו לא בוצעה? האם רהמ"ש לא ידע עליה? ברור שידע!
ג) רהמ"ש לא ידע שלצבא יש ציוד ישן וחלוד? (אם לא ידע, אזי אוי ואבוי לנו, ואם ידע ולמרות זאת יצא לקרב, אזי מדוע הסתכן?)! האם אין גבול לטפשות? נכון שכדי להיות עיתונאי אין צורך בתעודת בגרות, אבל קצת שכל ישר, מותר לדרוש!
ר"מ יוצא למלחמה ואין לו מושג איזה סוגי נשק מחזיק צבאו ומה מחזיק האוייב?! האם אין זו חובתו של ר"מ לדעת מידע כזה?! נניח כי אולמרט הוטעה וניתן לו להבין כי צה"ל מצוייד "טיפ-טופ", אך טעות זו התגלתה כבר בימים הראשונים של הלחימה, לכן מדוע אולמרט לא עצר בשלב זה? (וכך לפחות עניין הציוד הישן לא היה מתגלה במלוא קלונו); ומדוע נעשה הקרב האחרון שבו הטנקים שלנו הועלו באש כמו ברווזים במטווח?
ד) בניגוד לטיעון של אולמרט, כי המבצע הקרקעי נועד לשפר עמדות, אזי שגריר ארה"ב באו"ם דאז, ג'ון בולטון, אומר כי הטיוטא הסופית של החלטת מועצת הביטחון, סוכמה לפני יום ו', וגם מדינות ערב הסכימו לה (קרי - גם חיזבאללה, שכן ללא הסכמת האחרון, הן לא היו נותנות "אור ירוק" להחלטה).
המסקנה - הקרב האחרון נועד לשפר את הדימוי של אולמרט ופרץ; וזו הסיבה שדוד גרוסמן מסרב ללחוץ את ידו של אולמרט, שכן האחרון גרם למות בנו, סתם כך!
ה) למ"פים אסור לכתוב, אך לכל האלופים חברי "המועצה לשלום וביטחון" - מותר, כי הם בעד" התהליך"?
ו) אולמרט לחם נגד מינוי ועדת חקירה ממלכתית, וכעת הוא לפתע לקוח מסכן, שלא ניתן לו לחקור עדים?
ז) הכיצד עיתונאים מעזים לטעון כי דרישת הימין להתפטרות אולמרט, היא רק פוליטית וקשורה לפינוי מאחזים; האם אנשי הימין לא משרתים בצבא? בניהם לא נפלו בקרבות?
ח) דוד גרוסמן זועק נ' אולמרט, רק בגלל "המבצע הקרקעי" האחרון שבו בנו נפל, לחינם! ללא קשר לדעותיו הפוליטיות שתואמות לאולמרט.
ט) מופז מינה את דן חלוץ לרמטכ"ל? ממתי רמטכ"ל יוצא קובע מי יהיה מחליפו? בכל השנים, הרמטכ"ל היוצא התנגד לזהות של מחליפו! שרון הוא שמינה את חלוץ, מבלי ששעה לעצת מופז.
י) מה הקשר בין התפקוד הנוראי של אולמרט כר"מ במלחמה, ובין "תהליך השלום"?! הרי אין חולק כי אולמרט טעה "ובגדול" בעניין המלחמה, ולכן מדוע יש להשאירו בתפקידו?; האם לא סביר להניח כי מי שטעה כל כך במלחמה, יכול שיטעה גם בעניין "השלום"? (שמא זה תהום).
5) פעם "להקת הארץ" מנגנת נ' קיום בחירות אלא להמתין לדוח וינוגרד, אח"כ - כי יש להעביר את ההכרעה לבוחר; אך ברקע תמיד הפזמון החוזר: על אולמרט להשאר, כדי להמשיך "בתהליך השלום".
אז, היכן האמת אצל הארץ?; הם יודעים היכן זו מצויה, אך מסרבים לאפשר לעם - לראותה; שכן, גילויה יגרום לעריפת ראשו הפוליטי של אולמרט, ואז - הימין יעלה ויגיע קץ לתהליך ה"שלום". לפנינו - פוליטיקה בכל מערומיה, על נייר המתיימר להקרא "עיתון".
