מעטים העיתונים שהצליחו להטביע את חותמם על עולם התקשורת הישראלית, כפי שהצליח לעשות זאת עיתון מקומי-ירושלמי, "פי האתון" - בסך-הכל דו-שבועון של הסתדרות הסטודנטים באוניברסיטה העברית.
בימים אלה נכנס העיתון לשנתו ה-50 ועדיין לא נס ליחו. בכך הוא ניחן בסגולת אריכות הימים והישרדות, שעיתונים רבים אחרים לא הצליחו לעמוד בה, מה גם שמדובר בעיתון מקומי, שמטבע הדברים הוא בעל תפוצה מוגבלת למדי. יתר על כן: יש כאלה הסבורים שעיתון זה, בסך-הכל, עניין של אימפרוביזציה: אוספים כמה חיבורים, ועוד איזה שירים, ועוד מישהו כותב משהו היתולי, ובשביל עמוד החדשות מסתכלים מה נעשה מסביב, ורושמים את זה. אחר-כך נותנים את הכל לעורך, שסומכים עליו שהוא כבר יודע איך להוציא את העיתון לדפוס.
עורכו הראשון של "פי האתון", יגאל עילם, אז סטודנט לתואר שני בהיסטוריה כללית ופילוסופיה, והיום פרופסור מן המניין, לא היה נאיבי עד כדי פשטנות כזאת, אולם זו בערך הייתה מידת הניסיון שהיתה לו בהוצאת עיתון. הוא נטל על עצמו את ההעזה שהיתה כרוכה בכך, ורק על כך הוא ראוי היה לכל הערצה. זה לא היה קל כלל וכלל. תמורת העזתו היה עליו לשלם מחיר יקר, "שכר הלימוד" עלה לו בשעות לא מעטות – מעבר לשעות הרגילות בהתרוצצויות, ובדפיקות-לב על השולחן של פרנסי הסתדרות הסטודנטים דאז, קבוצת יירחמיאלים מבחינת כל מה שכרוך היה בהפעלת המוסד שעליו הם היו ממונים. היחס הירחמיאלי התבטא גם בזלזול מוחלט לעיתון, עוד בטרם נולד. בין השאר, התבטא יחס זה בהתעלמות גמורה מקביעת תקציב לעיתון ובדרישה חד-משמעית מן העורך שלא לפרסם מאמרים פוליטיים של תאי הסטודנטים המפלגתיים.
אולם, עורך העיתון, ששימש אותה עת גם כאדמיניסטרטור, היה טרוד בעניינים חשובים יותר. הנחתו הייתה: דיה לצרה בשעתה, הירחמיאלים עוד יתפכחו.
בינתיים כונסה מסיבת עיתונאים, שבה נמסר רשמית על ההחלטה להוציא עיתון-סטודנטים, ובנובמבר של שנת 1958 זו הייתה פשוט סנסציה להוציא לאור עיתון כזה. כשאחד העיתונאים, שנכח במסיבה, ביקש לדעת מה שם ייקרא לרך הנולד, נבוכו נציגי הסטודנטים. פשוט מאוד: לא היה שם, כי אף אחד לא חשב על כך.
הישועה באה ממקור בלתי-צפוי, כאשר יוסי לייבוביץ', אז יושב-ראש הסתדרות הסטודנטים והיום פרופסור, העביר ליגאל עילם פתק דחוף, שבו נאמר:"שמע, לאבא שלי (פרופסור ישעיהו לייבוביץ' - ר.ל.) יש רעיון: "פי האתון"! עיני העורך נצצו. הוא חייך בהבנה. מבלי לחשוב פעמיים, זרק בפני העיתונאים את השם המפוצץ, שהעלה לנגד עיניו, באופן אינסטנקטיבי, את פרשת בלעם וכל הכרוך בה.
עיתון נולד
עכשיו, כשהיה כבר שם, ניגש העורך בעצמו להקים עיתון ממש, יש מאין. הוא החל לתור אחר בית-דפוס, שיהיה בעל כושר להוציא עיתון, ובאותו זמן דאג לפרסום מודעה מקורית, הקוראת לכתבים צעירים להשתתף בעיתון החדש. התוצאה: עשרות צעירים וצעירות, בעלי ניסיון עשיר ולא-כל-כך, באו לחדר העורך, שישב אז בחדר עלוב בבניינה הישן של הסתדרות הסטודנטים שבבית הדר, אך האכזבה לא איחרה לבוא. מששמעו הללו על התנאים העלובים שבהם יהיה עליהם לעבוד (משכורות, או שכר-סופרים, להוציא זו של העורך, לא היו עדיין) וכשראו איך העורך גורש, בנוכחותם, מחדרו, על-ידי איש "שרות החדרים", שעתה הגיעה שעתו לשבת על הכסא - חזרו רובם כלעומת שבאו, ביניהם עיתונאים מנוסים וידועים.
תכנון יום ההופעה של הגיליון הראשון נקבע ל-11 בנובמבר 1958, יום תחילת השנה האקדמאית החדשה. הפצתו נעשתה בדרך מקורית: כל חברי ועד הסתדרות הסטודנטים התנדבו להפיצו בקריית האוניברסיטה, וכך זכו הסטודנטים הירושלמיים, בפעם הראשונה, לעיתון של סטודנטים בישראל, במחיר האפסי של 10 אגורות.
גיליון זה, שיצא במתכונת חצי "פי האתון" של היום, הותיר אחריו, מבחינה גרפית, רושם עלוב למדי. מבחינה תוכנית, לעומת זאת, הוא עמד על הגובה. הוא הכיל מאמרים, כתבות, סיפור, פליטון, דברי ספרות ושיר של הסטודנט דן אלמגור, לימים פזמונאי. שיר זה, שהוכתר בשם "אנו המתגנבים" (או:"בעלת הבית"), הפך מאוחר יותר לשיר מבוקש ביותר במצעד הפזמונים הישראלי.
בפתח הגיליון הראשון הופיע : "דבר המערכת". הדברים שנאמרו בו היוו ציון-דרך לדמותו של "פי האתון" בגיליונות הבאים. שלושה דברים נבראו בערב-שבת בין השמשות, ואלו הם: פי הארץ, פי הבאר, ופי האתון. מוטו זה לא היה מקורי. הוא נלקח ממסכת "אבות" פ"ה, פסחים נ"ד. ובהמשך הדברים: "אין חוקרים בסמלים ואין מערערים עליהם. החמור הוא סמלם המסורתי של הסטודנטים באוניברסיטה העברית בירושלים, ולפני אלפי שנים פתחה האתון את פיה והחוכמה האנושית נאלמה דום. עכשיו, יותר מבכל שעה אחרת, מזדהים אנו עם אותה אתון מכובדת. תעמוד לנו זכותה ויישמר גם לנו תפקיד דומה".
עיתון עצמאי
"פי האתון" הכריז על עצמו כעיתון עצמאי ובלתי-תלוי, אפילו בהסתדרות הסטודנטים - המו"ל שלו ואמו יולדתו. אולם, טעה מי שחשב כי ההכרזה הזו תעבור בשלום. באופק כבר צפוי היה המאבק הראשון על גורל אי-תלותו של העיתון. הסכנה לא היתה באיום פוליטי דווקא. היא באה מבפנים, בצורת ניסיונות-השתלטות נואשים של מפעל השכפול (היום: דיונון), שדרש לפרסם, מפעם לפעם, "מאמרים אוהדים-מטעם", ללא תשלום. היה זה אות-אזעקה לשאר מפעליה של הסתדרות הסטודנטים, שאיימו להפוך לקומיסרים של העיתון וליטול ממנו את רוח החופש שנשבה בו. אולם, העורך עמד כחומה בצורה אל מול האיומים, ובסופו של דבר נשמר, פחות או יותר, העיקרון המקודש: "אל תיגע בעיתון זה".
אולם, המאבק על חופש הביטוי לא הסתיים. כבר בגיליון השני של השנה הראשונה, עמד "פי האתון" בפני הסכנה המוחשית ביותר של סגירת העיתון לצמיתות. היה זה בשל פרסום ידיעה ראשית ומאמר מערכת, שבו נכללה התקפה חריפה על שלטונות האוניברסיטה בשל העלאת שכר הלימוד, שהביא לניתוק היחסים עם הסתדרות הסטודנטים. בלחץ האוניברסיטה צונזר הגיליון על-ידי ראשי הסתדרות הסטודנטים, והיה צורך בהוצאת גיליון נוסף, אלטרנטיבי, עם מלים רכות יותר.
גיליונו השני של "פי האתון" הופיע כבר במתכונת עיתוני הערב של היום, והושם דגש על הצורה הגרפית. בין היתר, הופיעו עיטורים, צילומים וקריקטורות למכביר. אז גם החלו מופיעות ידיעות היתוליות, בצידן של הידיעות הרציניות שנשאבו אז מביטאון-סטודנטים בינלאומי. דוגמה לידיעה כזו: "המנזה (מסעדת הסטודנטים - ר.ל.) שברחוב ממילא שימשה אתמול זירת-קרבות עקובה ממיץ עגבניות. בשעות הצהריים, כאשר הזדנב תור ארוך של מלחכי-פנכה לפני אשנבי ההגשה, התפרץ פתאום אחד העומדים בזעקות-אימים: הוא טען שהוא מזהה את החתול האהוב עליו, שנעלם באופן מסתורי שבוע ימים קודם לכן, כשהוא מנותח ומקוצץ בצלחת שלפניו. שתי סטודנטיות צעירות, מן השנה הראשונה, התעלפו בו במקום ומספר סטודנטים, שזוהו כחברים באגודת "צער סטודנטים ובעלי חיים", איימו להפוך את הסירים. העובדים הזעיקו את האקונומית וזו הכחישה כל אפשרות של שימוש לרעה בחתול ו-או בעל-חיים מסכן אחר. הכרזה זו גררה אחריה קריאות-מחאה של מרבית הנוכחים, שדרשו מהאקונומית לחזור בה מדבריה. הטבחית דחתה בתוקף את ההאשמות וטענה שאפשר לטעום במאכליה את כל מיני החי והזוחל, רק לא חתול, שאותו היא מתעבת תיעוב אישי.
המקום הפך לחרדת-אלוהים. הלוחמים הטילו זה בזה קציצות-בשר מחותלות, נקניקיות גמלוניות וקערות פודינג צבוע. האקונומית הביעה דאגה באוזני כתבנו, פן ינצלו חוגים ידועים את המהומה האחרונה ויצאו בדרישה להקמת ועדה ציבורית שתחקור את תנאי האכילה במנזה".
ה"מי ומי"
ידיעות היתוליות אלה נתקבלו בעין יפה על-ידי הסטודנטים, אולם לא על-ידי הקומיסרים, והוחלט להפסיק את פירסומן. כאלטרנטיבה נבחר, בינתיים, סגן עורך לעיתון. היה זה עמוס גורן, לימים ראש חטיבת החדשות ב"קול ישראל" ונציב קבילות הציבור ברשות השידור. גורן, בחור גבוה וצנום, היה אז סטודנט למשפטים, שהטביע את חותמו על העיתון בחוש ההומור השנון שלו. מאוחר יותר, נפל עמוס מקומה רביעית של בניין, לאחר שהתערב עם חבריו כי יצליח לטפס על צינור עד לגגו של בית בשכונת רחביה. הצינור התמוטט, אבל לא עמוס. הוא שבר, אומנם, כמה צלעות, אבל לאחר מספר חודשים חזר לעיתון וללימודיו, כאילו לא אירע דבר. עכשיו גם מותר לגלות סוד כמוס: היה זה עמוס, שעלה באחד מימי הסטודנט שנחוגו בירושלים, על גג "היכל שלמה" וחבש על הכיפה המאובנת כיפת-קטיפה של "ילד טוב". בכלל, לעמוס היו כל מיני רעיונות משוגעים ולא היה מי שלא יכול היה לאהוב את הבחור החביב הזה - בעל הפסבדונים המצחיקים של גנרלים גנרלים אמריקנים מימי מלחמת העצמאות של ארצות הברית.
כאן, ב"פי האתון", צמחו הכישרונות הגדולים, שמילאו אחר-כך את דפיה של העיתונות הישראלית בקשת-גווניה. כאן צמחו סופרים, משוררים ועיתונאים צעירים, ואפילו מבקרים ספרותיים. אין ספק כי "פי האתון" היה כור-היתוך מצויין לעלייתם של כוחות ספרותיים ועיתונאיים, ועובדה היא כי חלק הארי שבהם נקלט בשדה העיתונות וההסברה, ביניהם: חנוך מרמרי, לשעבר עורכו הראשי של הארץ; גדעון קוץ, לשעבר כתבו של העיתון "דבר" בפריז, כתב הרדיו והטלוויזיה ופרופסור באונירסיטת סורבון, ברוך לשם, לשעבר דובר המשטרה וכיום מרצה באוניברסיטה; אריה נאור, לשעבר חבר מערכת העיתונים "חרות", ידיעות אחרונות ו"בול", וכיום פרופסור לתקשורת באוניברסיטה העברית, בן-עמי שילוני, לשעבר כתב "הבוקר" ולאחר מכן פרופסור, ראש החוג ללימודי יפן באוניברסיטה העברית, יורם אפק, לשעבר בעל אחד ממשרדי הפרסום הגדולים בארץ והוגה הסיסמה: "אל תהיה צודק - היה חכם", הסטיריקונים דהיום, קובי ניב וב.מיכאל, עקיבא נוף, לימים פזמונאי ("מים לדוד המלך"), פרקליט, חבר כנסת, ומי שסלל את הדרך לאהוד אולמרט במפלגת "המרכז החופשי", (והיום מצר על כך), לאחר שפרש מכהונתו, צבי אייל, לשעבר כתב "למרחב" ודובר הסוכנות היהודית, דן הלפרין, לשעבר כתב מעריב ולימים ציר ישראל בארצות הברית לענייני כלכלה.
ולבסוף: כותב שורות אלה, נמנה גם הוא עם מייסדיו של "פי האתון" בתפקידי עריכה וכתיבה ותודות לבית הספר העיתונאי הזה המשיך לאחר מכן בתפקידי עריכה ב"קול ישראל", כמו גם בידיעות אחרונות, שבו היה גם כתב.
