ביום 28.01.08, הופיעה באתר מחלקה ראשונה סדרת מאמרים בסגנון אקדמי על קליניקות משפטיות, שהופיעו גם ב"שערי משפט", כתב עת חדש למשפט ותיקון חברתי היוצא מטעם תוכנית 'המשפט בשירות הקהילה' בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב. כתב עת זה אף
קיבל במה באתר מחלקה ראשונה.
לא הופתעתי. כחודש לפני כן, ביום 27.12.08 קיבלתי מייל ובו הודעה על כינוס "עריכת דין ציבורית-חברתית בישראל: הלכה ומעשה", שיתקיים ביום 21.01.08 באירגונה של עו"ד טל קורמן.
שוחחתי עם קורמן ושאלתי מי מהדוברים בכנס מייצג את הציבור עם הבעיות החברתיות שבשמו הכנס מתקיים? הבהרתי לה שאיני עורך דין ואולי זה מה שאיפשר לי להצליח לבצע מספר מהפכים חברתיים. ביניהם רפורמה במיסוי נדל"ן, שינוי מעמד המשפחות החד-הוריות בישראל וכיוצ"ב. הבעתי תמיהה ואף תרעומת, מדוע אנשים שפעלו או פועלים למען הציבור ומבינים בשינויים חברתיים, אינם מוזמנים להשתתף בכינוס מסוג זה כדוברים.
תשובתה שהדהימה אותי היתה שמדובר בכנס לעורכי דין שעוסקים בתחום. כלומר הציבור הרחב, הנפגעים החברתיים, אנשי מקצוע (סוציולוגים) ואף פעילים חברתיים ואף ראשי עמותות העוסקים בעשייה ציבורית-חברתית, כלל אינם מוזמנים להביע דיעה ולשאת דברים. "מכסימום, תוכל לשבת כשומע חופשי", אמרה. "תודה אך לא" השבתי.
זה המקום לציין שד"ר נטע זיו, כותבת המאמר "
עריכת דין ככלי לשינוי חברתי בישראל" שהתפרסם באתר מחלקה ראשונה ביום 28.01.08, אף כתבה מאמר על המאבק "שלי". "
מיסוי המיעוט - המאבק לביטול מס רכוש כהכרה בשונות התרבותית של פלשתינים בישראל", עיוני משפט, כרך כ"ו, יולי 2002.
במאמר עלי שלא הוזכר על ידה במאמרה האחרון, היא כתבה בפרק ג' (ע' 236): "עוד נטען כי ההתמקדות בפעילות בתחום המשפט באה על חשבון ניעות קהילתית וציבורית שבה טמונה אפשרות השינוי האמיתית, כי יש בה כדי ליצור אשליה שזכויות הן חזות הכל וכי מומחים (בעיקר משפטנים) נוטים להשתלט על תנועות חברתיות תוך כדי המאבק לכינון זכויות. יחד עם זאת, על ביקורת "קלסית" זו כבר קמו עוררים לא מעטים..."
ובכן, כדי להמחיש עד כמה אמירה זו נכונה, ועד כמה המשפטנים בנויים להושיט עזרה לפרט, אך מתעלמים מהסיבות שהביאו לכך, מוזמן ציבור הקוראים לעיין במאמרי "
מה מסתיר משרד המשפטים?". מתוארים שם ליקויים בלתי אפשריים, שנוצרו בעיקר בידי משפטנים. ליקויים אלה מביאים את האזרח למצבים קיצוניים של עימותים עם מערכות משפטיות, ולכך הוא נזקק לקליניקות.
אילו במקום קליניקות משפטיות לסייע לציבור, היו קמים אותם משפטנים מוכשרים לגרום לסדר באותן מערכות, יתכן שאפשר היה לוותר על כמה וכמה קליניקות.
במחשבה שנייה, אולי באמת רצוי שלא לשתף מהנדסים בשאלות חברתיות. חלילה, הם עוד עלולים לדרוש לתקן לא רק את הגשר הזה אלא עוד כמה, ואז מי היה צריך את המשפטנים ואת הקליניקות?
והערה לסיום: בדוח מבקר המדינה 46 צויין, שמס רכוש הוציא 120,000 שומות בשנה, ואלה גררו, אולי קשה להאמין... 50,000 השגות, כי כולם ידעו שהשומות היו פיקטיביות. לפי נתוני משרד המשפטים, התקיימו כ-5,000 עררים מדי שנה. יודגש שמרבית נישומי מס רכוש היו אנשים קשי יום, קשישים ואלמנות, ומספר גבוה של ערבים שלא שלטו בחומר והיוו טרף קל למעקלי מס רכוש. אין כל ספק שאילו היו קליניקות, בוודאי שהמספרים היו גבוהים יותר.
להערכתי, מאות מהם פנו לערער בבית משפט מחוזי וכמה עשרות אף הגיעו לבג"צ או לבית משפט עליון, ומיותר לציין שכל המערכת הזו פירנסה היטב מספר לא ידוע של עורכי דין ושמאי מקרקעין. עתה, צאו וחשבו, כמה קליניקות משפטיות נחסכו בגלל ביטול מס רכוש?! איזו גאווה מקצועית אדירה היתה יכולה להיות מנת חלקן?! כמה כנסים ומאמרים חשובים התנדפו לחלל?! מכה, פשוט מכה!
